1) בפניי בקשה מטעם הנאשמים לביטול כתב האישום , אשר הוגש כנגדם ביום 28.7.2009 , בטענה של "אין להשיב לאשמה" .
2) על פי הנטען בכתב האישום , בתאריך 28.7.2008 בסמוך לשעה 19:20 עסקו הנאשמים בלא היתר בציד חוגלות מתוך רכב בו נסעו בשטח פרדס הנמצא במושב "רמות" שברמת-הגולן וחרף האיסור הקבוע בדין ביחס לביצוע ציד באזור רמת-הגולן .
3) במהלך ישיבת ביהמ"ש מיום 2.3.2010 הצהיר ב"כ של הנאשמים לפרוטוקול , כי כתב האישום הוקרא לנאשמים וכי מרשיו כופריו בעובדות כתב האישום . עוד ציין ב"כ הנאשמים לפרוטוקול , כי מרשיו לא שהו במקום האירוע באותו מועד הנקוב בכתב האישום וכי השניים לא עסקו כלל בציד . עם תום פרשת התביעה ביום 30.6.2011 התיר ביהמ"ש לב"כ הצדדים להגיש טיעונים בכתב מטעמם בכל הנוגע לטענתו של ב"כ הנאשמים לפיה על ביהמ"ש לזכותם בנימוק של "אין להשיב לאשמה" .
4) מטעם התביעה העידו העדים אלי שבת (עד למקרה) ומר דודו פיילס (פקח מטעם המאשימה) . מעדותו של מר שבת בביהמ"ש עולה , כי הלה עבד במועד התרחשות האירוע במלון הנמצא בשטח המושב "רמות" , כאשר לפתע שמע ירייה מאזור המטעים הסמוכים לבריכת המלון . מעדותו של העד עולה , כי לאחר שהאחרון התקרב לאזור המטעים של המושב הבחין האחרון ,כי בקצה המטע נמצא כלי רכב של "משמר הגבול" מסוג טנדר "טויוטה" , וכי לאור ניסיונו האישי כמתנדב במג"ב אין המדובר ברכב של יחידת מג"ב המשרתת באזור רמת-הגולן , אלא לרכב השייך ליחידה אחרת . העד אף הוסיף וציין בעדותו , כי הוא הבחין בכך שאחד מן היושבים ברכב ירה באמצעות רובה ציד , וכי לאחר ביצוע הירי הבחין בכך שלהקת חוגלות התעופפה באוויר כתוצאה ישירה מאותו ירי . העד אף הבהיר בעדותו בביהמ"ש , כי הבחין בכך שבשתי הזדמנויות שונות הסמוכות לביצוע הירי אדם אשר ישב בסמוך לנהג הרכב יצא ונכנס אל תוך הרכב ואחז בידו דבר מה , אשר לא היה ביכולתו לתהות על קנקנו .
5) לדידו של ב"כ הנאשמים , בעדותו של מר שבת נתגלעו סתירות ופריכות רבות המעמידות בספק רב את מהימנות גרסתו ביחס לנסיבות התרחשות המקרה . כך למשל , מציין ב"כ הנאשמים בסיכומיו , כי נתגלעו בעדותו של הנאשם סתירות ופריכות אל מול תוכן עדותו בפני אנשי המאשימה , ובפרט ביחס לשעת התרחשות המקרה . לגבי דידו של ב"כ הנאשמים , עד זה לא הצליח לתת הסבר של ממש לסתירה שבין שתי העדויות השונות כאשר במהלך עדותו בביהמ"ש ציין , כי המקרה התרחש בשעה 19:30 , בעוד שבמסגרת חקירתו בפני אנשי המאשימה ציין , כי המקרה התרחש בשעה 19:20 (ראה : מוצג נ/1) , וכי נתגלעו סתירות נוספות בכל הנוגע לעצם התרחשות האירוע באור יום מלא או חלקי . עוד מציין ב"כ הנאשמים בסיכומיו , כי הוא עצמו בחן באופן אישי את המרחק שבין בריכת המלון לבין מטע המושב וכי המרחק בפועל הינו בין 500 ל - 600 מ' , וזאת בניגוד לעדותו של העד בעת חקירתו בפני אנשי המאשימה , בה ציין כי המרחק הינו בין 50 ל - 60 מטר . עוד צוין בסיכומים , כי אין זה סביר שהעד לא טרח לברר את מספר הרכב ואף לא נתן מענה של ממש לשאלה מדוע לא ציין במהלך חקירתו בפני אנשי המאשימה , כי הבחין בכלי נשק בולט מחלון הרכב שמתוכו בוצע הירי . עוד צוין בסיכומי הנאשמים , כי נתגלעו סתירות נוספות בין עדותו של העד בפני נציגי המאשימה אל מול עדותו בביהמ"ש בכל הנוגע ל"קשר העין" עם הטנדר .
6) עד התביעה הנוסף ,מר דודו פיילס , שימש בשעת התרחשות האירוע כפקח אזורי מטעם המאשימה . על פי עדותו של העד בביהמ"ש הוא עצמו וכן שני פקחים נוספים , איתרו בסמוך ל"צומת יהודיה" את הרכב בו נסעו הנאשמים לאחר שקיבל דיווח מהעד , מר שבת . לדבריו , הוא עצמו אותת לרכב החשוד באמצעות כריזה , אור מהבהב ואורות הרכב לעצור בצידי הדרך , אולם הרכב חמק מהמקום בנסיעה פרועה ומהירה , אשר אף סיכנה רכבים אחרים שנסעו במקום . לגרסת העד , בשלב הוחלט להפסיק את המרדף ולדווח על התנהלותם לממונה האכיפה במחוז הצפוני , מר אלדד פלד .
7) אליבא דב"כ הנאשמים , עצם רישום דו"ח האירוע על ידי הפקח כיום לאחר התרחשותו , עצם גביית עדותו של מר שבת על ידי מר פיילס ולא באמצעות פקח אחר , אי היכולת להוכיח כי הרכב שבו נסעו הנאשמים אכן היה מעורב בציד וכן אי גביית עדות ו/או אי זימונם למתן עדות בביהמ"ש הן של שני הפקחים וכן של מר פלד מלמדת על כך כי יש לקבל את טענת הנאשמים לפיה יש לזכותם לאלתר מן המעשים המיוחסים להם בכתב האישום .
8) מאידך גיסא , אליבא דעמדת ב"כ המאשימה , הראיות אשר הובאו בפני ביהמ"ש אכן מלמדות על כך , כי רכב של מג"ב היה מצוי בקצה פרדס המטעים של המושב "רמות" , וכי נשמעו שתי יריות קצרות בהפרשי זמנים קצרים , כאשר בסמוך לירי הבחין עד התביעה בכך שאדם שב ויוצא מן הרכב . עוד מציינת ב"כ המאשימה בסיכומיה , כי ב"כ הנאשמים התמקד בסיכומיו בסתירות העולות מעדויותיהם של עדי התביעה על מנת להציגם כבלתי אמינים , וכי אין הדבר מלמד על כך שיש לקבל את טענת ה"אין להשיב לאשמה" . ב"כ המאשימה אף מבקשת להיבנות בסיכומיה מפסיקת ביהמ"ש העליון בה נדחו טענות דומות ביחס להגנת ה"אין להשיב לאשמה" - פסיקות הקובעות כי יש לקיים את הדיון עד תומו אף אם הראיות אשר הובאו על ידי התביעה הינן ראיות דלות . עוד מציינת ב"כ המאשימה בסיכומיה , כי במקרה דנן , לא התקיים התנאי החריג הקבוע לפיו כתב האישום יבוטל אך ורק במקרי קיצון בהם ביהמ"ש מגיע לכלל מסקנה בשלב מוקדם של שמיעת הראיות , וכי עדויות עדי התביעה הינן בלתי אמינות באופן כזה , שאף ערכאה שיפוטית שהיא לא הייתה מסתמכת עליהן (ראה : ע"פ 405/80
מדינת ישראל נ' זבולון שדמי , פ"ד ל"ה (2) , 757 ; ע"פ 732/76
מדינת ישראל נ' כחלון ואח' ,פ"ד ל"ב (1) , 170) .
9) כידוע , ביצוע עבירת הציד קשה להוכחה שכן העבירה מתבצעת הרחק מעין אדם , תוך זמן קצר ולעיתים אף בלא להותיר עקבות . לו הוגבלה הגדרת המעשה לעצם הפגיעה בחיית הבר ספק אם , למעט במקרים בודדים, ניתן היה להעמיד אדם לדין. לא פעם , החשודים נתפסים בטרם או אחרי שפגעו בחיה, כשהנסיבות מעידות כי הם מצויים במסע צייד. אין המדובר בעבירה תוצאתית והשגת המטרה הפסולה אינה בין יסודותיה ולפיכך, גם מעשים המובילים למטרה זו נכללים בגדר ההגדרה (ראה : ע"פ (מחוזי מרכז) 45128-12-10
עלאא באזאלאמיט ואח' נ' מדינת ישראל מיום 15.5.2011) .
10) אף שביהמ"ש העליון, בדעת רוב, העדיף שלא לקבוע מסמרות בעניין, וזאת בניגוד לדעתו החולקת של כב' השופט טירקל ברע"פ 1161/04
מחמוד חאג' יחיא נ' מדינת ישראל מיום 21.4.05 , מדובר בדעה אשר משקפת גם את דעת הרוב בפסיקת בתי משפט השלום והמחוזיים (ראה : ע"פ (נצרת) 1201/05
מדינת ישראל נ' חאבס בן פואד חרב מיום 13.12.05 ; ע"פ (נצרת) 1166/06
עראידה ריאד נ' מדינת ישראל מיום 4.7.06)). שורה של פסקי דין מלמדת , כי נאשמים הורשעו בביצוע עבירות כמו בענייננו, גם אם לא נמצאה צידה בחזקתם ו/או ברכב בו נסעו וגם אם הם לא נראו כשהם פוגעים בחיה כלשהי (ראה : ע"פ 2011/07
מדינת ישראל נ' סעד מיום 26.4.07). יתר על כן, הגדרת המונח "צידה" באופן רחב מאפשרת להרשיע נאשמים במות בעל חיים מבלי שהמאשימה מחוייבת להוכיח כי הנאשמים גרמו בפועל למות החיה , ודי בכך שעשו מעשים מתוך כוונה לפגוע בחיה (ראה : עפ"א 1027/07
נזיה בן נאיף ואח' נ' רשות הטבע והגנים מיום 8.4.08).
11) על מנת להכריע בטענה של "אין להשיב לאשמה" , בית-המשפט אינו נדרש לדקדק ולבחון האם אכן הוכח לכאורה כל פרט וכל יסוד עבירה מאלה שהוזכרו בכתב האישום ודי בכך שיהיו ראויות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של כתב האישום . כמו כן, בשלב זה אין בית המשפט נדרש להביא בחשבון ראיות לטובתו של הנאשם העולות מפרשת התביעה . זאת ועוד , לשם דחיית הטענה לפיה אין להשיב לאשמה , די בכך שהמסכת העובדתית המתוארת בכתב האישום מתאימה לכל עבירה שאפשר להרשיע בה בשל האירוע נשוא כתב האישום, ואין נדרשת הוכחת התאמתה לעבירות המפורטות בכתב האישום דווקא. על מנת לדחות את הטענה לפיה אין להשיב לאשמה , מספיקות קיומן של ראיות המרשיעות לכאורה את הנאשם , לא רק בעבירות הנקובות בכתב האישום אלא אף בעבירות פחותות מהן. לעניין קיומן של ראיות לכאורה, המבחן הוא מבחן חיצוני של ראיות התביעה על פניהן, אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות והוא אינו מעניק להן משקל ראייתי בשלב זה. בית-המשפט בוחן , האם בהנחה שכל חומר הראיות שהובא בפניו, לחובת הנאשם, יזכה במלוא האמון והמשקל, יהיה בו די כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם או בעבירה אחרת באותו עניין. יצוין , שאף אם יש בין הראיות ראיות הסותרות או המחלישות אחת את השנייה, הרי שאין הראיות מאבדות מערכן הלכאורי בשלב זה, ואין בכך עילה לקבלת הטענה לפיה אין להשיב לאשמה. הדבר נכון אפילו אם מדובר ב"חלקים" או ב"שברים" של עדות או בראיות העומדות בסתירה לראיות אחרות, ראיות אלה תזכינה למלוא האמון והמשקל הראיתי. זאת, פרט למקרים נדירים ויוצאי דופן , בהם חוסר המהימנות בחומר הראיות שהובא זועק. בנסיבות נדירות כאלה בלבד, כאשר הראיות שהובאו לחובת הנאשם הינן כה בלתי סבירות , ששום בית משפט סביר אחר לא יכול היה לראות בהן בסיס להרשעה, יטה בית המשפט אוזן לטענות בדבר מהימנות הראיות (ראה : ע"פ 732/76
מ"י. נ' כחלון ואח' , פד"י לב (1) 170 ; פ/167/03 (מחוזי ירושלים)
מדינת ישראל נ' מרדכי כהן ואח' מיום 10.10.2005) . לפיכך , גם כאשר ראיות התביעה הינן נסיבתיות , הרי שבשלב זה , די בכך שיש בהן כדי לסבך את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם על מנת שיידרש להשיב לאשמה (ראה : ת"פ 9346/08 (שלום ירושלים)
מדינת ישראל נ' איאד נתשה מיום 2.10.2011) .
12) מעדותם של עדי התביעה עולה לכאורה , כי אכן נשמעו במקום יריות לצורך ציד חוגלות מתוך רכב של "משמר -הגבול" וכי התנהל מרדף אחר רכב משטרתי , אשר הנוסעים בו חשודים בביצוע העבירות המפורטות בכתב האישום . עם זאת , טענתו של ב"כ הנאשמים בכל הנוגע למרחק שבין בריכת בית-המלון לבין מטע המושב טעונה הוכחה על ידי הנתבעים , וכן גם טענתם לפיה לא שהו כלל במקום האירוע במועד התרחשותו (ראה : פרוטוקול הדיון מיום 2.3.2010) . לפיכך , עולה לכאורה ,כי המאשימה הניחה בפני ביהמ"ש תשתית עובדתית לכאורית , אשר בסופו של יום עשויה להביא את ביהמ"ש לכלל מסקנה כי מארג הראיות העובדתיות הנסיבתיות , אשר הוכחו בפניו אכן עשויים להביא את ביהמ"ש לכלל מסקנה כי הנאשמים אכן ביצעו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום . ברם , עם תום הדיון יהא על התביעה לעמוד בנטל של "הוכחה במידה של למעלה מספק סביר" ובין היתר אף ליתן את הדעת לאותן סתירות , אשר באו לידי ביטוי בסיכומיו של ב"כ הנאשמים .
13) לאור האמור, נוכח אופייה של העבירה ומהותה הייחודית של הפסיקה בתיקים מן הסוג בו אנו עסקינן , הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה דנן אין לקבל את טענת הנאשמים ביחס לתחולתה של טענת ההגנה של "אין להשיב לאשמה" . פרשת ההגנה תשמע ביום 29.4.2012 בין השעות 9:00 - 10:00 .
ניתנה היום, כ"ח תשרי תשע"ב, 26 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.