1. המבקש, שזוכה מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום לאחר ניהול הוכחות, הגיש בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), לפסוק לו פיצוי בגין הוצאות הגנתו, על-פי תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן: תקנות הפיצויים).
בנימוקי הבקשה צוין כי המשיבה לא קיבלה ביום 17.3.2011 את הצעת בא-כוח המבקש לחזור בה מכתב האישום, כי בעקבות הגשת כתב האישום פוטר המבקש מעבודתו וסבל חסרון כיס ופגיעה בשמו הטוב, וכי התמשכות ההליכים מטעמים שאינם תלויים בו הסבה לו עינוי דין.
2. בתשובתה לבקשה טענה המשיבה כי היה יסוד סביר להגשת כתב האישום וכי לא מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות את חיובה בהוצאות. עוד נטען כי פעולות המשיבה לא לקו בחוסר סבירות בולטת, כי לא הובאה כל ראיה לסבלו של המבקש וכי ככל שנגרמה התמשכות הליכים היא אינה נעוצה בהתנהלות המשיבה.
3. בתשובתו לתשובת המשיבה ציין המבקש כי במקרה הנוכחי הזיכוי היה צפוי מראש, וכי בכל הכרוך ב"נסיבות אחרות" המצדיקות פיצוי - שמור לבית המשפט שיקול דעת רחב ביותר.
כתב האישום והזיכוי
4. ביום 11.1.2011 הוגש כתב אישום נגד המבקש ונאשם נוסף (להלן: הנאשם מס' 1), בו הואשמו שניהם בביצוע עבירה של החזקת חיית בר מוגנת, על-פי סעיפים 8(א)(3) ו-14(א) לחוק להגנת הבר, התשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת חיית הבר). בפרק העובדות של כתב האישום צויין כי ביום 26.1.2010, בהיותם בכניסה למטעי קדמת צבי, ניקו הנאשמים מקוצים את גופו של דורבן מת, חתכו אותו והכניסו את בשרו לשקיות. עוד צויין בידיו של נאשם מס' 1 נמצאו שלוש שקיות ובהן בשר דורבן, ברכבו נמצאו קוצי דורבן, ובסמוך למכולה המשמשת את המבקשנמצאו קוצים נוספים.
5. לאחר ניהול הוכחות ניתנה ביום 4.6.2013 הכרעת הדין, בה זוכה המבקש. בהכרעת הדין קבעתי כי המשיבה לא הוכיחה לגביו את היסוד העובדתי המצמיח את העבירה של החזקתחיית בר, באשר לא הוכח כי הוא נטל חלק, ולו בעקיפין, בניקוי גוף הדורבן מקוצים, בחיתוכו ובהכנסתו לשקיות, או כי הייתה לו שליטה או השפעה כלשהי על מעשים אלו שביצע הנאשם מס' 1. ציינתי אף כי נוכחות המבקש במקום, הרחת הסירחון הנודף מהדורבן והמלצה שהמליץ המבקש לנאשם מס' 1 לסלקו מהמקום אינן בגדר נטילת חלק במעשים או שליטה על ביצועם.
תשתית נורמטיבית
6. סעיף 80(א) לחוק העונשין קובע:
"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור".
עצם הזיכוי איננו מהווה עילה מספקת לפסיקת פיצויים והוצאות. הסעיף מונה שתי עילות המצדיקות פסיקת פיצויים והוצאות - האחת, כי "לא היה יסוד להאשמה", והשניה, "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". הנטל להוכחת קיום העילות רובץ על המבקש. הזכות לפיצוי לפי סעיף זה אינה שוללת מנאשם שזוכה לתבוע את נזקיו מכוח העילות הנזיקיות הכלליות, על דרך של הגשת תובענה אזרחית נגד המדינה, ובלבד שעילות אלה מתקיימות בעניינו. (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 106- 107 (2002) (להלן: ענין דבש); רע"א 7652/99 מדינת ישראל נ' יוסף, פ"ד נו(5) 493, 496 (2002); ע"א 4584/10, 4699/10 מדינת ישראל נ' שובר(פורסם בנבו, 4.12.2012) (להלן: ענין שובר); ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 15.1.2013) (להלן: ענין בוגנים)). בענין שובר ובענין בוגנים ציין השופט עמית כי ההסדר הקבוע בסעיף 80 הינו הסדר מחוץ לדיני הנזיקין ואשר נמצא בנקודה מסוימת במשרעת שבין הטלת אחריות על המדינה מכוח דיני הרשלנות לבין הטלת אחריות ללא אשם. הודגש כי מדובר ב'זכות יחסית', וכי פיצוי והחזר הוצאות הגנה יינתנו במקרים הראויים על-פי שיקול דעתו של בית המשפט רק כאשר הנאשם זוכה ובית המשפט מצא כי בנוסף לכך התקיימה אחת מהעילות המזכות. גם אז שיעור הפיצוי וההוצאות מוגבלים בתקרות שנקבעו בתקנות הפיצויים.
"לא היה יסוד לאשמה"
7. נקבע בפסיקתנו כי פסיקת הוצאות בעילה שעניינה כי "לא היה יסוד האשמה" תעשה אך במקרים מצומצמים וחריגים וכי המרחב הפרשני של בית המשפט במסגרת עילה זו מוגבל יחסית. מדובר במקרים של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי סבירות מהותית ובולטת. בענין דבש נקבע כי מבחנה של עילה זו הוא מבחן "התובע הסביר" ו"הסיכוי הסביר להרשעה". בהתאם לאמת מידה זו יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהייתה מונחת בפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום.
בענין בוגנים קבע השופט מלצר בפסקה 18 לפסק דינו:
"בית המשפט יתחשב בהקשר לקיומה של העילה האמורה, גם באופן זיכויו של המבקש במשפט, לשלב בו זוכה ולהנמקות שניתנו בהחלטות לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו ובהארכות המעצר שניתנו לגביו".
"נסיבות אחרות"
8. "נסיבות אחרות" המצדיקות פסיקת הוצאות - עילה זו הוגדרה כעילת מסגרת אשר "עשויה היא לפרוש עצמה על-פני מרחבים-עד-אופק" (ענין דבש, בעמ' 108). נפסק כי זו עילה המתאפיינת בעמימות מכוונת, אשר מותירה בידי בית המשפט מתחם רחב של שיקול דעת בהפעלתה. בענין דבש נקבע כי בגדריו של המבחן הראוי לעילה זו יש להסתכל על ההליך כולו במבט-על ובצורה כוללת. בענין בוגנים נקבע כי במסגרת עילה זו בית המשפט אמור להפעיל את סמכותו בגישה מרחיבה, בשים לב לזכויות הבסיס החוקתיות, המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולשינויים הפרשניים המתחייבים ממנו. ברע"פ 5621/13 קודי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.9.2013) דחה בית המשפט העליון את ערעורו של מבקש אשר ביקש לאמץ את עמדת המיעוט של השופט סוקול בעניינו, בע"פ (מחוזי חי') 5006-04-13 קודי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 25.6.2013), אשר נסמכה על מאמרו של עומר דקל "האם הזכאי זכאי לפיצויים? על זכותו של נאשם שזוכה לפיצוי בגין נזקיו" עלי משפט ט 523 (תשע"א), ולפיה יש לשנות את כלל ברירת המחדל בפסיקת פיצויים מכוח סעיף 80 כך ש"נאשם שזוכה בדינו ייהנה מ'חזקת הפיצוי' ורק בנסיבות חריגות תישלל זכותו זו".
9. בענין דבש חילק השופט (כתוארו אז) חשין את סוגי השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לפסוק פיצוי בעילה זו לשלוש קבוצות שיקולים: נסיבות הנוגעות להליכי המשפט עצמם; טיב זיכויו של הנאשם - אם מוחלט הוא או מחמת הספק; ונסיבות אישיות של הנאשם שזוכה. אלו הפכו להיות שלושה מבחני המשנה המקובלים בפסיקה.
בע"פ 5923/07 שיתאווי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 6.4.2009) פורטו השיקולים המתאימים לכל אחד ממבחני משנה אלו: