החלטה בתיק ת"פ 17798-08-10

1. לפניי בקשת הנאשם, העומד לדין על אי תשלום שכר מינימום לעובדים שהועסקו על ידו, לקבוע כי אשמתו לא הוכחה בפרשת התביעה (no case to answer), ולזכותו בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (להלן: חסד"פ).

2. הנאשם היה בתקופה הרלבנטית לכתב האישום בעליו של משק חקלאי במושב תירוש. ביום 10.8.2010 הוגש נגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירה של אי תשלום שכר מינימום לעובדים, לפי סעיפים 2(א) ו-14 לחוק שכר מינימום, תשמ"ז - 1987 (להלן: החוק).

3. הנאשם כפר בכך שלא שילם שכר מינימום בהתאם לחוק.

4. בישיבת בית הדין מיום 9.11.2011 הציגה המאשימה את פרשת התביעה, ובתוך כך נשמעו שלושה עדים מטעמה: מר רמי בן דוד, מר שלמה יפת ומר צחי עובדיה, כולם מפקחים מטעם משרד התעשייה המסחר והתעסוקה. השלושה העידו על נסיבות הביקורת שנערכה במשקו של הנאשם ביום 12.6.2007.

המאשימה, הגישה את תלושי השכר של העובדיםSomjit Chantjong  ו- Sitthich Sakaranעבור חודש 5/2007, דו"ח שעות נוכחות לחודש זה ובראשו נכתב "סומקו" (מוצג מ/3) והודעת הנאשם מיום 29.11.2007 (מוצג מ/2). מדו"ח שעות הנוכחות ומחקירת הנאשם עולה כי בחודש בו עסקינן הועסקו העובדים 27 ימים ובכל אחד מהם עבדו 8 שעות ואלו עולים כדי 216 שעות חודשיות. לטענת המאשימה, מסך שעות זה ניכתה הפסקה יומית בת חצי שעה (שהצטברותן מגיעה ל-13.5 שעות), כך שאין חולק כי בחודש 5/2007 העובדים הועסקו 202.5 שעות חודשיות תלוש השכר שהוגש מעלה כי בחודש זה הנאשם שילם לעובדים 3,710 ש"ח ברוטו. יצוין כי בתלוש השכר לא פורטו רכיבי השכר, ובהם השכר המשולם עבור שעת עבודה. הנאשם הודה בהודעה שנגבתה ממנו, כי שילם לעובדים סך של 13 ש"ח לשעה, שיעור הנמוך משכר המינימום השעתי שנהג באותה עת ועמד על 19.95 ש"ח.

5. בתום פרשת התביעה טען הנאשם כי אין עליו להשיב לאשמה וביקש לפרט את הטענה בכתב. מבקשת הנאשם בעניין זה עולות שתי טענות: הראשונה היא כי יש לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו לפי סעיף 2(א) לחוק מן הטעם שזו אינה מהווה עבירה פלילית. השניה בתמצית היא כי פרשנות המאשימה לסעיף 14 לחוק, לפיה ניתן להעמיד אדם לדין פלילי כאשר לא שילם שכר מינימום שעתי (להבדיל משכר מינימום חודשי), אינה מתיישבת עם לשונו ותכליתו. לטענת הנאשם, עבירה של אי תשלום שכר מינימום מתגבשת רק כאשר המעביד אינו משלם לעובדים שכר מינימום עבור 8 שעות עבודה יומיות או 186 שעות עבודה חודשיות. ככל שקיימים הפרשי שכר שלא שולמו לעובדים, הרי שהדבר נובע מכך שהוא לא שילם את תמורת השעות הנוספות בהן עבדו העובדים לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1961, אך עניין זה אינו עולה כדי עבירה פלילית. הנאשם הפנה למספר הליכים בהם נאשמים זוכו מאשמה לאחר שהתקבלה טענה זו.

6. לבית הדין הוברר כי טענה עקרונית דומה לזו שטוען הנאשם בענייננו ממתינה להכרעתו של בית הדין הארצי לעבודה בהליך ע"פ 34078-12-11 גדליה מגן - מדינת ישראל (להלן: "עניין גדליה מגן"), ועל-כן הוחלט להשהות את ההחלטה בענייננו עד להכרעת בית הדין הארצי. ביום 7.6.2012 ניתן פסק הדין בעניין גדליה מגן ובו נדחתה הטענה לפיה לא ניתן להאשים אדם בעבירה על חוק שכר מינימום לגבי שעות העבודה שהן מעבר להיקף עבודה של 186 שעות חודשיות. באותו עניין קבע בית הדין הארצי כך:

"הגיונו של חוק שכר מינימום אינו חדל להתקיים מעבר ליום עבודה בן 8 שעות וכבודו של האדם העובד מחייב תשלום לפחות על פי שכר מינימום גם מעבר למכסת שעות עבודה ביום עבודה רגיל, ולתשלום שכר מינימום גם לגבי שעות עבודה וחג והדברים בבחינת קל וחומר".

על פסק הדין הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ 4784/12 גדליה מגן - מדינת ישראל החלטות מימים 17.10.2012 ו-4.11.2012). בית המשפט העליון (כבוד השופט שהם) דחה את הבקשה בקובעו, בין היתר, כך:

"לגישתי, אין כל ממש בטענת המבקש, לפיה "שכר מינימום לשעה" (כהגדרתו בסעיף 1 לחוק שכר מינימום) מהווה שכר מינימום חודשי עבור מכסה של 186 שעות בלבד, ודין טענה זו להידחות. תכליתו של חוק שכר מינימום היא להבטיח, בעיקר, קיום מינימלי לעובד, ולהבטיח את זכותו להתפרנס בכבוד... תכלית זו אף מתיישבת עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ... לפיכך, הגיונם של דברים, ותכליתו של חוק שכר מינימום מחייבים את המסקנה, כי עובד זכאי לשכר המינימום לשעה בעד כל שעות עבודתו, גם עבור השעות הרגילות וגם עבור השעות הנוספות, העולות על 186 שעות בחודש. דחיית פרשנות זו, תאפשר, למעשה, את עקיפתן של הוראות חוק שכר מינימום, המגלמות זכות סוציאלית ראשונה במעלה, ולריקונה מתוכן".

7. או אז התבקש הנאשם להודיע האם עומד הוא על בקשתו אולם משום מה ביכר שלא להגיב. מכל מקום, ובהתאם להלכה שיצאה מלפני בית הדין הארצי ואושרה בבית המשפט העליון, דין הבקשה לפיה יש לזכות את הנאשם כבר בשלב זה מהטעם שאין עליו להשיב לאשמה להידחות.

8. באשר לטענתו הראשונה של הנאשם, לפיה העבירה על פי סעיף 2(א) לחוק אינה עבירה פלילית ולכן יש לזכותו גם מטעם זה, דעתנו היא כי דינה דחייה ונבאר . בכתב האישום יוחסו לנאשם שתי עבירות על סעיף 2(א) וסעיף 14 לחוק. סעיף 2(א) לחוק קובע את הכלל לפיו על מעביד לשלם לעובד שכר מינימום.  סעיף 14 לחוק קובע, כי אי תשלום שכר מינימום מהווה עבירה. לכן צדקה המאשימה בכך שייחסה בכתב האישום את העבירה על סעיף 2(א) לחוק יחד עם סעיף 14 לחוק. יוער בהקשר זה, כי בעפ"א (ארצי) 24/08 מיכאל פרץ - מדינת ישראל (3.11.2008)), נקבע כי סעיף 2(א) לחוק לבדו אינו מהווה עבירה מנהלית, וזאת משום שאין הוא נמנה על העבירות המנויות בתקנה 1 לתקנות עבירות מינהליות (קנס מינהלי - שכר מינימום), תשס"ג - 2003. בענייננו, סעיף 2(א) לחוק אינו  עומד לבדו אלא הוא מיוחס לנאשם יחד עם העבירה על סעיף 14 לחוק. לפיכך דין הטענה להידחות.

9. סוף דבר - הבקשה נידחת.

תשומת הלב כי התיק נקבע זה מכבר לפרשת הגנה וסיכומים בעל-פה ליום 9.4.2013 בשעה 11:30.

ניתנה היום,  כ"ה כסלו תשע"ג, 12 ינואר 2013, בהעדר הצדדים ותשלח אליהם.