ת"פ
בית משפט השלום בראשון לציון
|
16259-04-12
08/11/2012
|
בפני השופט:
אברהם הימן
|
| - נגד - |
התובע:
מדינת ישראל
|
הנתבע:
1. מיכאל פושקריוב
2. אירינה קריאולין
|
| החלטה |
לפני בקשה לביטול כתב אישום על פי הטענה הידועה במקומותינו כ"הגנה מן הצדק" דהיינו זו המבוססת על סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ''ב- 1982 (להלן - "החוק"). בא כוח הנאשמים מצא לכרוך גם בקשה נוספת ל"צירוף אישומים" לפי סעיף 86 לחוק.
אקדים ואומר כי אין במפורט בבקשה שלפני ולא כלום עם הטענה המקדמית לפי סעיף 149 (10) הנ''ל.
נגד הנאשמים הוגש כתב אישום הכולל בחובו שני אישומים. בראשון נאשם הנאשם כי תקף את הנאשמת היא בת זוגו ואת בתה הקטינה. באישום השני מואשמים שני הנאשמים כי תקפו את הבת הקטינה.
טוען הנאשם כי היה על המאשימה להגיש כתב אישום גם את המתלוננת הבת הקטינה כמו גם טוען הוא כי לא היה מקום להגיש כתב האישום לפי שהראיות שבחומר החקירה אינן מבססות כתב האישום.
ראשית לעניין העמדת הקטינה לדין. בתשובת בא כוח המאשימה לטענות הנאשם, קיים הסבר ברור לכך, ולא מצאתי שמץ של בסיס לטענה כי המאשימה נהגה באכיפה בררנית. שיקולי המאשימה ראויים הם ונכונים וטענת הנאשם חסרת בסיס.
באשר לטענה כי אין בסיס ראייתי לכתב האישום, הרי ראוי לו לבא כוח הנאשם לברר בירור מעמיק יותר במהותה של הטענה המקדמית. טענה מקדמית כשמה כן היא מקדמית רוצה לומר מבוססת היא על האמור בכתב האישום. יש והכללת סעיף קטן 10 בסעיף 149 יצר בלבול בקרב עורכי דין, אך יש להעמיד דברים על דיוקם. טענות עובדתיות וראייתיות מקומן לא יכירן במסגרת הטענה המקדמית. עניין זה מקומו להתברר במשפט גופו.
לפיכך גם אם בפי הנאשם טענה באשר לחלקה של הקטינה באירוע כמו גם באשר לגרסאות כאלה ואחרות מחומר החקירה, ראוי לו כי יעשה ככל יכולתו להוכיח עניינים אלה במהלך המשפט.
לפיכך אני דוחה טענת בא כוח הנאשם לעניין "ההגנה מן הצדק".
מצאתי להוסיף הערה בשולי ההחלטה לעניין זה. מאז נחקק סעיף 149 (10) מוצאים אני, בקשות רבות המבוססות על עילה זו. הטענה הפכה להיות "פופולארית" ביותר, כאילו הייתה הכלל והחריג הוא הגשת כתב אישום. נדמה כי עורכי דין, הבינו שלא כהוייתה מהותה של דוקטרינת "הגנה מן הצדק" שקיבלה לבוש חוקי בסעיף הנ''ל.
הדוקטרינה הייתה ונשארה גם לאחר חקיקת הסעיף - מקומה במקרים נדירים ביותר וחריגים ולא כטענה שגרתית כמעט שבאה בעקבות תחושה סובייקטיבית של נאשם כי נגרם לו עוול בעצם הגשת כתב אישום נגדו. הניסיון המצטבר מלמד לצערי, כי ספק אם יהיה בהערה זו כדי להפחית מספר הבקשות הרבות המוגשות על פי עילה זו ולהביא הטענה למימדיה הנכונים אך מצאתי כי ראוי להעיר ההערה.
בא כוח הנאשם כרך בקשה נוספת בבקשה זו, והיא כהגדרתו "צירוף אישומים" לפי סעיף 86 לחוק.
ברור הוא כי טעות בידי בא כוח הנאשם. בקשתו היא לאיחוד משפטים לפי סעיף 90 לחוק שכן מבקש הוא ששני משפטים על פי שני כתבי אישום שונים שהוגשו נגד הנאשם - יאוחדו.
בא כוח התביעה מתנגד לכך.
אני מקבל נימוקי בא כוח התביעה ודוחה הבקשה.
שני כתבי האישום שהוגשו נגד הנאשם, אינם עוסקים באותו עניין. כתב האישום הרלבנטי לבקשה זו הוגש נגד הנאשם ובת זוגו, ובו כרוכים בין היתר מעשי אלימות נגד הבת הקטינה. בכתב האישום אותו מבקש הנאשם לאחד מיוחסים מעשי אלימות כלפי בת זוגו בלבד. אכן, חלק מהעובדות מתייחס לאלימות נגד הנאשמת, אך אין בכך כדי להביא לאיחוד משפט בו מואשם הנאשם באלימות נגד בת זוגו בלבד.
מעבר לכך, אני מקבל נימוקי בא כוח המאשימה כי מדובר במקרים שונים בהפרשי זמן גדולים שראוי כי יתבררו בנפרד.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
מזכירות בית המשפט תעביר עותק מהחלטה זו לבאי כוח הצדדים.
ניתנה היום, כ"ג חשון תשע"ג, 08 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.