נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי. בדיון שהתקיים ביום 24.11.10 הודיעה התביעה כי היא מבקשת לחזור מכתב האישום ככל שהוא מתייחס לנאשם 2. בעקבות בקשה זו בוטל כתב האישום ככל שהוא מתייחס לנאשם 2.
בדיון שהתקיים ביום 27.6.11 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון. על פי ההסדר, כתב האישום יתוקן, הנאשם יודה בעובדותיו, בטרם טיעונים לעונש יופנה לשירות המבחן. הצדדים הצהירו כי כנגד הנאשם עומד ותלוי מאסר מותנה. התביעה הצהירה כי תגביל עצמה לעונש של 9 חודשי מאסר בפועל שיכללו תקופת המאסר המותנה שיופעל. הסנגוריה לעומת זאת תהיה רשאית לעתור לעונש של מאסר שירוצה בעבודות שירות.
בעקבות הצהרת הצדדים והודיית הנאשם, הורשע הנאשם בביצוע עבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי. והדיון נדחה לקבלת תסקיר משירות המבחן.
הנאשם הודה כי ביום 27.6.10 סמוך לשעה עשר בלילה ברחוב ירמיהו בעיר ראשון לציון בחניית בית ספר ישורון הגיע למקום עם מונית. המונית עצרה במקום והחשיכה פנסיה. לאחר מכן, יצא הנאשם מהמונית, טיפס מעבר לחומה הגודרת בית פרטי סמוך לבית הספר. לאחר מספר דקות טיפס הנאשם ביחד עם הנאשם השני, מעבר לחומת הבית, לכיוון המונית שהמתינה במקום. לפי כתב האישום נאשם 2 טיפס ראשון מעל לחומה ונאשם 1 אחריו לאחר שזרק שק שחור מעבר לחומה. אחר כך, נטל הנאשם את השק הכניסו לתא המטען של המונית. אחר כך נכסנו השניים למונית ועזבו המקום. בשק האמור, נמצא חשיש במשקל 4.1434 גר' ברוטו.
הדיון נדחה מעת לעת, עד אשר בדיון שהתקיים ביום 2.7.12 הודיעו הצדדים כי בטרם טיעונים לעונש, קיימת מחלוקת ביניהם אשר יש וההכרעה בה תשפיע על מהלך הדברים בהמשך. המחלוקת בין הצדדים היא באשר לתוקפו של המאסר שהוטל על הנאשם בהליך אחר. הצדדים הסכימו כי אחליט במחלוקת זו, עד לדיון שיתקיים ביום 13.11.12 לטיעונים לעונש.
וזו המחלוקת. בתאריך 2.6.08 גזר בית משפט השלום - כב' השופט לנדמן דינו של הנאשם. בין היתר גזר עליו מאסר בפועל למשך 6 חודשים (הכולל הפעלת מאסר מותנה של 4 חודשים) אשר ירוצה בעבודות שירות. תחילת עבודות השירות היא מיום 7.9.08. כמו כן, נגזר על הנאשם בין היתר מאסר מותנה למשך 4 חודשים. וכך נאמר באשר לתחילת המאסר המותנה:
"מאסר למשך 4 חודשים, אולם הנאשם לא ישא עונש זה אלא אם תוך שנתיים מהיום יעבור עבירה על פקודת הסמים, העלבת עובד ציבור או עוון נגד הרכוש." (ההדגשה שלי אינה במקור - א.ה).
העבירה נשוא כתב האישום שלפנינו נעברה כמצוין לעיל ביום 27.6.10. חלוף שנתיים מיום גזר הדין מגיע כדי יום 2.6.10 . משמע העבירה בוצעה לאחר אותו מועד.
טוענת באת כוח התביעה כי המאסר על תנאי חל ובתוקף היה בעת ביצוע העבירה. לפי דעתה אין נפקא מינה אם בית המשפט קבע "מהיום" שהרי בכך לא הוסיף דבר - פשיטא שהחוק כך קובע. אלא שהחוק קובע כי קיימת תקופת תנאי מצטברת על זו השיפוטית והיא תקופת המאסר אותה מרצה הנאשם בעבודות שירות. לפי שיטה זו של התביעה, יש להוסיף ולצבור תקופת ששת חודשי המאסר שריצה הנאשם בעבודות שירות, אשר במשכם לא היה הנאשם במאסר מאחורי סורג ובריח, כתקופה נוספת לשנתיים אותה קבע כב' שהשופט לנדמן, והכל כדין המחייב על פי הפרשנות שניתנה לסעיף 52 (ג) לחוק העונשין. לפי שיטה זו, תקופת התנאי היא למשך שנתיים ושישה חודשים. באת כוח התביעה כיוונה דבריה להחלטה בעניין רחמים ( רע''פ 7589/97 רחמים נגד מדינת ישראל פ''ד נב (2) עמ' 651 להלן - "החלטת רחמים"). למעשה מכוונת באת כוח התביעה דבריה לתוצאה הסופית של פסק הדין בעניין רחמים.
במאמר מוסגר מצאתי לציין פרדוכס מסוים: החלטת כב' השופטת דורנר להחיל התנאי בנסיבות של עיכוב ביצוע עונש מאסר שרוצה בעבודות שירות, מיום גזר הדין המקורי של בית משפט השלום, באה לתכלית הפוכה מזו שלשיטת התביעה. התכלית הייתה להקל עם הנאשם באותו מקרה ואילו כאן מוצאת התביעה אותה קביעה כדי להחמיר עם הנאשם.
תוצאת "החלטת רחמים" הייתה שכב' השופטת דורנר למעשה פיצלה תקופת התנאי, התקופה האחת מיום גזר הדין יום תחילת ריצוי עונש המאסר בעבודות שירות, והתקופה השנייה מתום תקופת המאסר בעבודות שירות באופן שהתוצאה הייתה כי על הנאשם הוטלה תקופת תנאי למשך שלוש שנים ושלושה חודשים - הם אותם שלושת חודשי המאסר בעבודות שירות.
אומרת אם כן, התביעה, יש להוסיף לתקופת התנאי שקבע כב' השופט לנדמן את תקופת ששת החודשים אותם ריצה הנאשם בעבודות שירות, משמע תקופת התנאי הכוללת היא למשך שלוש וחצי שנים. משום כך, תום תקופת התנאי היא ביום 26.1.11. מתוך כך, עת עבר הנאשם העבירה מיוחסת לו בכתב האישום ביום 27.6.10 יש להפעיל המאסר על תנאי.
לעומתה טוענת באת כוח הנאשם כי משקבע כב' השופט לנדמן כי גזר הדין יחול מיום נתינתו אזי לכך בדיוק התכוון ואין מקום לפרשנויות או אנלוגיות או להחלת "החלטת רחמים" במקום שאין להחילה.
משני טעמים יש לדחות עמדת התביעה. האחת היא זו שאליה כיונה באת כוח הנאשם. הכלל הקבוע בסעיף 52 (ג) קבוע בסופו של הסעיף הוא מצוי בסוף לא משום אי חשיבותו אלא דווקא משום חשיבותו ככלל. שהרי נאמר בהי לישנא : "...והכל כשבית המשפט לא הורה אחרת". האם מילים מפורשות אלה מצריכות פרשנות, אנלוגיות או דרישות מעבר למילים הפשוטות? כב' השופטת לנדמן קבע כי המאסר על תנאי יחול "מהיום" האם לא די בכך? האם היה על כב' השופט לנדמן להורות באותות ובמופתים מה כוונתו במילה "מהיום". שמא כל שינוי מילולי במשמעות הידועה של המילה "מהיום". שמא "מהיום" הכוונה מ"מחר"? או המונח מהיום נשתנה להיות "מבעוד שנה" או "מבעוד שנתיים"? לפליאה היא בעיני מה לה לתביעה לחלוק על דבריו המפורשים של כב' השופט לנדמן.
כאן המקום להעיר כי לפי שיטתי, ככל שאני משית עונש מאסר בעבודות שירות, ממילא הסבירות הגבוהה היא שהנאשם לא יהיה מאחורי סורג ובריח ולפיכך תכלית תוקפו של המאסר המותנה היא כי יחול גם בתקופת ריצוי עבודות השירות, לפיכך נוהג הוא בידי לקבוע כי המאסר ירוצה מיום גזר הדין, אלא אם כן, משום סיבה זו או אחרת ירצה הנאשם עונש המאסר מאחורי סורג ובריח ולא בעבודות שירות שאז ממילא תידחה תחולת תקופת התנאי, שאז למען הסר ספק נוהג בידי לציין זאת.
אלא שמשום שבאת כוח התביעה מצאה להציב לכאורה, בעיה משפטית ובמקרה שלפנינו בעיה משפטית כבדת משקל אלמלא דברו המפורש של השופט לנדמן, וכוונתי לפרשנות "החלטת רחמים".
לא אכביר מילים. כל שאעשה הוא להפנות תשומת הלב לפסק דינו הברור ובהיר של כב' השופט פינקלשטיין בע"פ 569/05 (חי) נפאע דאוד נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו). כב' השופט פינלקשטיין ניתח באופן רחב וממצה את הנקבע בהחלטה בעניין רחמים תוך השוואתה להחלטות אחרות של בית המשפט העליון.
כב' השופט פינקלשטיין מציג ומשווה "החלטת רחמים" אל מול ההלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין במנוקלר על ידי כב' השופטת בייניש [(7510/00 במנוקלר אליהו נגד מדינת ישראל כמו גם בפסק הדין בעניין כחיל ע''פ 1779/02 מדינת ישראל נגד כחיל (פורסמו בנבו)].