בפני בקשה מטעם שני הנאשמים בתיק זה לביטול כתב האישום, בשל אי-עמידה בחובת הידוע והשמוע הקבועה בדין.
השתלשלות הדיון עד כה
כנגד הנאשמים הוגש, בחודש 09/10, כתב אישום המיחס להם ביצוע בצוותא של עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיפים 382(1)(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.
בדיון המענה שהתקים, לאחר מספר דחיות, ביום כח' סיון תשע"ב - 18 יונ' 2012, העלתה ההגנה טענה מקדמית, לפיה לא יצאה התביעה ידי חובת הידוע והשמוע כלפי הנאשמים, וזאת משתי סיבות: האחת - מכתב השמוע נשלח על ידי לשכת התביעות בעוד שההחלטה להעמיד לדין נתקבלה על ידי הפרקליטות, שהעבירה התיק לטפול לשכת התביעות; השניה - כי בענינו של נאשם 1, נשלח מכתב השמוע לכתובת שאיננה נכונה.
הבקשה הועברה לתגובת התביעה, אשר בנוגע לטענה הראשונה מסרה, כי כתב האישום הוגש בסמכות וכי אין במשלוח מכתב הידוע על ידי פמ"ד משום פגם בהליך. אשר לטענה השניה, צורפו אישורי משלוח דואר רשום, ועוד נמסר, כי ביחס לטעות בכתובתו של נאשם 1, המדובר בכתובת שמסר הוא עצמו בעת גבית אמרתו.
להשלמת התמונה יצוין, כי כתובתו של נאשם 1 הינה רח' ***, בעוד שמכתב הידוע נשלח לכתובת כובשי אילת 5103.
בדיון מיום יט' תמוז תשע"ב - 09 יולי 2012 הועברה תגובת התביעה לתשובה של ההגנה, בתוך 7 ימים. ההגנה התבקשה למסור, האם לאור קיומם של אישורי משלוח, עומדת היא על הטענה המקדמית.
סניגור נאשם 2 לא מסר תשובה כלשהי.
סניגור נאשם 1 הגיב, ומסר כי עומד על הטענה המקדמית, תוך שטען כי אין הכרח שהנאשם 1 הוא האחראי לטעות בכתובת, וזאת אף אם חתום על האמרה. עוד טען, כי היה על התביעה לברר את כתובתו, וזאת משמכתב השמוע נשלח כשנה לאחר החקירה.
דיון והכרעה
אשר לטענה הראשונה, שענינה משלוח מכתב הידוע על ידי הפרקליטות, במצב בו הועבר התיק לטפול התביעה המשטרתית, לא ראיתי בכך כדי לפסול הליך השמוע. תכלית הליך השמוע הינו לאפשר לחשוד להתגונן בפני האשמות בטרם יהפוך לנאשם, תכלית זו אינה משתנה בשל זהות החותם על מכתב הידוע ומזמינו לשטוח טענותיו. הוסף לאמור סעיף 60(ו) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (להלן: "
החסדפ"), הקובע כי הליך פלילי לא יפסל בשל עצם העובדה, כי חומר חקירה טופל על ידי פרקליט או תובע משטרתי שלא על פי החלוקה הקבועה בחוק.
אשר לטענה השניה, אין חולק, כי מכתב הידוע נשלח לכתובת שאיננה נכונה. אלא, שהכתובת מופיעה בכותרת האמרה שנגבתה מנאשם 1, ולכן, ככל שהיתה טעות, הנאשם 1 אחראי לה, שכן הוא שמסר הפרטים באמרתו, לרבות הכתובת, וגם אם לטענתו לא מסר הכתובת האמורה, הוא חתם על האמרה, ואם היתה טעות, היה עליו לתקן החוקר.
ובנוגע לנאשם 2, משמעות העדר תגובה של הסניגור לאישור המשלוח שהוצג על ידי התביעה, הינה כי אינו חולק שמכתב הידוע נשלח אל מרשו כדין.
עולה מן האמור, כי התביעה יצאה ידי חובתה כאמור בסעיף 60א(ג) לחסדפ, במשלוח מכתבי ידוע לנאשמים.
יחד עם זאת, משברור, כי לא נערך שמוע, וטרם החלה שמיעת ההוכחות, גם אם אי-משלוח ההודעה מקורו במחדל של הנאשם, מצאתי כי האיזון המתאים במקרה זה, לנוכח חומרת ההאשמות, מורה כי עד למועד דיון הבא, תקיים התביעה שימוע בדיעבד לבאי כח שני הנאשמים, ולצורך זה יתואם מפגש עמם בתוך 30 יום ממתן החלטה זו, אלא אם יודיעו כי אינם מעונינים. באחריות התובע ליצור קשר עם באי כח הנאשמים בתוך 7 ימים ממתן החלטה זו לצורך תיאום המפגש, ולתעד זאת בתיק.
בשולי הגליון, בית משפט זה הביע דעתו לא פעם, כי על אף האמור בסעיף 60א(ג) לחסדפ, ראוי היה כי התביעה תגבש
נהל וידוא קבלת מכתב הידוע והשמוע, וזאת על מנת לחסוך הדיינות עניפה בבקשות מסוג זה חדשות לבקרים. התשומות הנדרשות למשלוח מכתב רשום עם אישור מסירה, או לוידוא טלפוני של קבלת המכתב, הינן אפסיות לעומת משך הזמן, התעצומות והעלות המערכתית של הדיינות חוזרת ונשנית בנושא במספר רב של תיקים.
לענין זה, יועבר עותק ההחלטה לראש יחידת התביעות המחוזי סנ"צ יעקב אבקין.
בכפוף לבצוע שמוע בדיעבד כאמור לעיל, הטענות המקדמיות נדחות.
ניתנה היום, כ"ז תמוז תשע"ב, 17 יולי 2012, בהעדר הצדדים.