הנאשם הודה והורשע במסגרת הסדר טיעון שכלל תיקון מהותי בכתב האישום, בכך שבתאריך 4.4.12, שעה 02:40, במשק במושב איתן השייך למר ביטון, גנב בצוותא חדא עם אחרים טרקטורון אותו דחפו עד לפרדס, חיברו באמצעות שרשרת לרכב פרטי, תוך שגרמו נזק בזדון למתנע וקרעו את חוטי ההתנעה. הטרקטורון הובילו לחצר ביתו של הנאשם שם נתפס. עבירות שבל"ר וחבלה בזדון לרכב.
עלפי ההסדר נדחה לקבל תסקיר, כאשר הסניגור טען לאי הרשעה והתביעה להרשעה ורכיבי ענישה נלווים.
נתקבל תסקיר ממנו עולה הנאשם בן 23, נשוי, ללא ילדים, גר בלקיה, וכיום עובד כנהג בחב' הסעות נתיבי שוקת בבעלות אביו. הוא השלים 12 שנות לימוד, אך לא זכאי לבגרות. לא היו בעיות משמעת בלימודים, למרות שהוא עבד במקביל ללימודיו התיכוניים. הוא עבד שנתיים בחנות לממכר חומרי בניין, לאחר מכן במפעל בשדרות והחל לעבוד כנהג. הוא מעונין להוציא רישיון נהיגה לרכב ציבורי, אך פתיחת תיק זה מנעה זאת ממנו. לטענתו, אם יורשע, לא יוכל לקבל רישיון על רכב ציבורי, אוטובוס.
באשר לעבירה טען כי הבחין בטרקטורון כאשר נסע לבקר חבר וחזר עם אחיו ברכב מבלי שהשקיע מחשבה על ההשלכות של המעשה והמחיר העונשי. כיום מביע חרטה. שירות מבחן התרשמו כי יש לו יכולות תקינות וכי חינכו אותו על מערכת ערכים נורמטיבית שומרת חוק ואף מסוגלת להתמיד במסגרות לימודים ותעסוקה וכי העבירה אינה מאפיינת אורח חייו בדרך כלל. ההסבר שניתן על ידם כי הינו כי באותה תקופה לא עבד ותפקודו היה בעייתי. הנאשם עצמו מתאר זאת התנהגות ילדותית, בהיותו "ילד". המעצר וההליך המשפטי היוו גורם מרתיע מציב גבולות. משכך, שירות המבחן ממליצים לבטל ההרשעה כדי לאפשר לו להוציא רישיון על רכב ציבורי ולהסתפק בצו של"צ בהיקףש ל 220 שעות, בעוד התביעה מתנגדת ועומדת על הרשעה ועונשים נלווים לאור חומרת העבירות. התובעת טוענת שלא מוכחת ספציפי אפשרות של פגיעה עתידית בתעסוקה, בעוד הסניגור הציג לבית משפט בקשה שהוגשה על ידו בעבר באוגוסט 2013, להוצאת רשיון רכב ציבורי ואשר נדחתה בשל פתיחת תיק זה.
בע"פ 2513/96
מדינת ישראל נ' שמש, (פ"ד נ(3) 682) פסק בית המשפט העליון בעמ' 683 כי:
"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון לפני החוק".
על הלכה זו חזר בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בע"פ 2669/00
מדינת ישראל נ' פלוני, (פ"ד נד(3) 685, 689):
ההמנעות מן ההרשעה הופכת, כמובן, באופן תיאורטי לקשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר ... כאשר מדובר בשורה של עבירות חמורות ... הופך עניין התחליף לענישה המצויה, לנושא קשה עוד יותר ליישום". [בר"ע 432/85,
רומנו נ' מד"י, (תק-על 85 (3) 737)].
בבואו לשקול את האפשרות של הימנעות מהרשעה, מצווה בית המשפט לשקול גם את הצורך
בהרתעה אפקטיבית של עבריינים אחרים, ואת האינטרס הציבורי (ע"פ 2083/96 הנ"ל בענין
כתב (פד"י נ"ב (3) 337, 341); ע"פ 2669/00 הנ"ל בענין
פלוני; ע"פ (מחוזי ת"א) 1134/94 הנ"ל, וע"פ 1356/94
מדינת ישראל נ' ג'ורג' (לא פורסם).
בעבירות חמורות, חייב בית המשפט
"להטביע חותם פליליות" על ידי הרשעת נאשם, שאם לא כן עלול הוא להעביר מסר הפוך מן המתחייב, כאילו מדובר בעבירה שהיא "נסלחת" [ע"פ 419/92
מדינת ישראל נ' כהן, (פ"ד מז(3) 821, 835)].
המשנה לנשיא, כבוד השופט ש' לוין, פרט
בהלכת כתב (ע"פ 2083/96 הנ"ל),
קווים מנחים, שאינם ממצים, להימנעות מהרשעה, ככל שמדובר בהיבט השיקומי של הנאשם, ואלו הם:
א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם;
ב) מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה;
ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד;
ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים;
ה) הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות;
ו) האם ביצוע העבירה על-ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית?
ז) יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה; האם הוא מתחרט עליה;
ח) משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם;