1. לפניי בקשה לחישוב תקופת הפסילה אשר הוטלה על הנאשם בגזר דינו של כבוד השופט א' אמינוף. בגזר הדין, מיום 10.07.01, נקבע כי רישיונו של הנאשם ייפסל ל- 9 שנים מיום מתן גזר הדין. כבוד השופט אמינוף ציין ב מפורש בגזר הדין כי הוא "
פוסל את הנאשם מלקבל, או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 9 שנים מהיום כשאני לוקח בחשבון שמתוך תקופה זו, כמחצית התקופה יהא הנאשם במאסר". כמו כן הורה כבוד השופט לנאשם באופן מפורש בגזר-הדין, למסור את רישיון הנהיגה שברשותו למזכירות בית המשפט בתוך יומיים מיום מתן גזר-הדין.
2. הנאשם נשלח למאסר במעמד מתן גזר הדין, ולדבריו מסיבה זו לא יכול היה להפקיד את רישיון הנהיגה שלו במזכירות בית המשפט.
לפיכך, מבקש הנאשם להורות כי תקופת הפסילה שלו תחושב החל מיום מתן גזר הדין. לחילופין טוען הנאשם, כי יש לחשב את תקופת הפסילה החל מיום 15/10/11, הוא היום בו פקע תוקף רישיון הנהיגה, וזאת מכוח האמור בתקנה 557(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") בנוסחה דאז, ולפיה: "
לא ניתנה הצהרה לפי תקנה זו ... ורישיונו של בעל רישיון נהיגה שנפסל פקע ולא חודש, יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרישיון
".
בנסיבות אלה, ולאור העובדה כי מיום מתן גזר הדין חלפו כמעט 12 שנים במהלכן לא נהג, לטענתו, מבקש הנאשם מבית המשפט לחשב את תקופת הפסילה כאמור לעיל.
3. המאשימה מתנגדת לבקשה. לדבריה, חישוב תקופת הפסילה יכול להיעשות רק החל מן היום בו הוגש תצהירו של הנאשם, דהיינו - היום בו הוגשה בקשה זו, וזאת לאור הקבוע בסעיף 42 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א - 1961 (להלן: "הפקודה"), ולפיו:
"(ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במניין - (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה; (2) תקופה שבה נשא בעל הרישיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור"
.
המאשימה סבורה כי הוראת סעיף 42(ג)(2) הנ"ל הינה קוגנטית, ולפיכך קביעתו של כבוד סגן-הנשיא, השופט א' אמינוף, היא חסרת תוקף.
4. עוד טוענת המאשימה כי אף אם תתקבל הגישה לפיה ניתן להתנות על הוראות סעיף 42(ג)(2), הרי אין חולק כי הנאשם לא הפקיד את רישיונו כנדרש, ולפיכך חל האמור בסעיף 42(ג)(1).
לדבריה, אופן מסירת הרישיון קבוע בתקנה 557 לתקנות, אשר קובעת כי יש צורך בהמצאת הרישיון אף אם אינו בר תוקף, או, במידה ורישיון הנהיגה אבד, בהגשת תצהיר המודיע על כך. בהתאם, גם האמור בתקנה 557(ד), אשר בוטלה זה מכבד, מתייחס למי שרישיונו
אבד ולא למצבים בהם נמנע הנאשם מהפקדתו בשל סיבה אחרת.
5. המאשימה מוסיפה וטוענת כי הנאשם מסר בתצהירו המצורף לבקשה דברי שקר, בציינו כי מאז מתן גזר הדין ועד היום הוא לא נהג בכלי רכב. לראיה הוגש גיליון הרשעותיו בתחום התעבורה, ממנו עולה כי הנאשם עשה שימוש ברכב בתקופה זו, וכן הוגש מרשם רשות הרישוי המלמד כי הנאשם החזיק בבעלותו במהלך תקופה זו שני כלי רכב.
דיון והכרעה
6. מבלי להכריע בשאלה האם הוראת סעיף 42(ג)(2) הינה קוגנטית אם לאו, דעתי היא כי דין הבקשה להידחות.
7. אף אם בית המשפט קבע במפורש כי תקופת מאסרו של הנאשם תבוא במניין תקופת הפסילה, הרי שלא היה בכך כדי לפטור את הנאשם מלהפקיד את רישיונו כנדרש על פי חוק, ומאחר שלא עשה כן חלה בעניין הוראת סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה. דהיינו - שחרף האמור בגזר הדין, ועקב מחדלו של הנאשם, לא באה תקופת המאסר, וכן כל התקופה שלאחר שחרורו ועד להגשת הבקשה הנוכחית, במניין הימים לחישוב תקופת הפסילה.
8. כפי שמבארת המאשימה בתגובתה, אף אני סבור כי תקנה 557(ד) לתקנות, אשר עמדה בתוקף עד ליום 09.01.03 , אין בה להועיל לנאשם. תקנה זו התייחסה למצב בו לא הוגש תצהיר לפי תקנה 557(ב), כאשר תקנה 557(ב), בנוסחה דאז והיום, דורשת להוכיח באמצעות תצהיר "כי רישיונו של בעל רישיון שנפסל כאמור בחלק זה אבד ואין בידו כל עותק של הרישיון". בעניין זה פירש בית המשפט העליון ברע"פ 9237/99
רונן מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 492:
"
תקנת משנה (ד) שהיא המשכה הרעיוני של תקנת משנה (ב) קובעת, כי אם לא ניתנה הצהרה ורישיונו של בעל רישיון הנהיגה שנפסל פקע ולא חודש, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שלמחרת פקיעת תוקף הרישיון. עניינה של תקנה 557(ד) הוא ברישיון שאבד ולא ניתנה הצהרה על אובדנו והוא פקע, שאם לא תאמר כן, אין משמעות לרישה של תקנה זו האומרת "לא ניתנה הצהרה לפי תקנה זו ורשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל פקע...". לפיכך, אין תקנה זו חלה על המקרה שלפנינו שבו לא אבד רישיונו של המבקש כלל."
מן הבקשה והתצהיר עולה כי אין זה מצב הדברים בעניינו של המבקש, שכן לא נטען כי רישיונו אבד.
9. באשר לטענה כי עקב שליחתו של הנאשם למאסר נבצר ממנו להפקיד את הרישיון, אין בידי לקבלה. הנאשם יכול היה להפקיד את רישיונו בכל עת באמצעות סנגורו או כל אדם אחר. קבלת טענה כאמור, משמעותה המעשית היא ביטול חובת הפקדת הרישיון בכל מקרה בו עונש הפסילה הוטל יחד עם עונש של מאסר בפועל, כאשר אין ספק כי לא זו הייתה כוונת המחוקק בעת שנקבע נוסחה של תקנה 557. הלכה למעשה, לא ניתן לקבוע כי נבצר מן הנאשם להפקיד את רישיונו, והוא יכול היה לעשות כן בכל עת, בין באמצעות סנגורו ובין באמצעות אחרים.
10. בסוף דבריי אציין, כי ככל שנכונה טענת המאשימה לפיה הנאשם אחז בהגה בתקופה בה היה פסול מלהחזיק ברישיון נהיגה, הרי שיש לראות בחומרה רבה את הצהרתו השקרית, לכאורה, של הנאשם ולפיה הוא נמנע מנהיגה בכל התקופה החל ממתן גזר דינו של כבוד השופט א' אמינוף, ועד היום. על פני הדברים, והסתייגותי בעניין זה נובעת מן הטעם שלנאשם לא ניתנה זכות להגיב לטענה זו של המאשימה, נראה כי הנאשם לא רק שאחז בהגה, אלא אף צבר לחובתו מספר עבירות תעבורה.
11. לסיכום, אני דוחה את טענות הנאשם לעניין חישוב תקופת הפסילה.
תקופת הפסילה תחושב החל מן היום בו יפקיד הנאשם את רישיונו או יגיש לבית המשפט תצהיר המפרט מדוע הוא אינו יכול לעשות כן. הנאשם טרם פעל כאמור.