א. בפניי בקשתה של המשיבה, עיריית נשר (להלן:
"העירייה"), לסלק על הסף את בקשתה של המבקשת לאישור התובענה המנהלית כתובענה ייצוגית.
את בקשתה, לאישור התובענה המנהלית כייצוגית, הגישה המבקשת ביום 1.2.12, בטענה שהיא גילתה לאחרונה שלפי סעיף 18 ב' לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, מחוייבת העירייה מאז 1.3.06 לספק לה, בהיותה תושבת נשר, שירות טלפון חינמי לדיווח על תקלות, ובכלל זה להתקשר בחינם למוקד השירות והתקלות שמטעמה לנוכח היותה ספק מים לפי חוק המים.
במהלך 6 השנים האחרונות נאלצה המבקשת, לגירסתה, להתקשר בהזדמנויות שונות אל העירייה לדווח על תקלות מים, אך מכיוון שבחשבונות המים לא ציינה המבקשת את מספר הטלפון החינמי לדיווח על תקלות נאלצה המבקשת לטרוח ולברר בכוחות עצמה את מספר הטלפון לדיווח על תקלות, ומשהתברר שלא קיים מספר כזה נאלצת היא לחייג למספר 106, ולהמתין זמן רב למענה אנושי.
להערכתה של המבקשת, נאלצה היא לבצע בשש השנים שלושים שיחות בגין תקלות, וכל שיחה עלתה לה כ-3 ש"ח, וזאת במובחן משיחה חינמית.
ב. את הקבוצה שהיא מבקשת לייצג מגדירה המבקשת כ: "
כל ציבור הלקוחות והצרכנים של המשיבה, אשר התקשרו למוקד שירות התקלות הטלפוני של המשיבה ו/או למספר 106 המוביל ליעד זה, ואשר חוייבו בגין כך בתשלום, החל מיום 1.3.06 ועד למועד הגשת תובענה זו לרבות כל ציבור הלקוחות והצרכנים, אשר קיבלו מהמשיבה חוזי התקשרות ו/או חשבונות מים ו/או פנו לאתר האינטרנט של המשיבה, מבלי שיופיע בהם מספר טלפון חיוג חינם לדיווח אודות תקלות".
את הפיצוי המגיע מן העירייה ל- 7,500 הלקוחות שנטען כי ניזוקו מעריכה המבקשת
ב-675,000 ש"ח.
ג. עילות התביעה הנטענות הן: הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 18 ב' לחוק הגנת הצרכן, עוולת הרשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חובת תום הלב והגילוי הנאות, וכן הטעייה וחובת גילוי, כמשמעותן בחוק הגנת הצרכן.
ד. המבקשת טוענת כי התנהלותה של העירייה פגעה בממונה וברגשותיה, ניצלה את תמימותה, השחיתה את זמנה, והסבה לה עגמת נפש עצומה.
ה. העירייה הגישה את בקשתה לסלק על הסף את הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית, וזאת מחמת העדר סמכות עניינית הואיל וחוק תובענות ייצוגית, התשס"ו-2006, וחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס -2000, אינם מאפשרים את הגשת תביעתה של המבקשת כנגד העירייה לבית המשפט לעניינים מינהליים.
עוד נטען שכתב התביעה אינו מבוסס באופן הנדרש כדי להקים סעד למבקשת, וגם משום כך יש למחוק את הבקשה על הסף.
ו. טוענת העירייה שסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים קבועה בסעיף 5 (3) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים לדון בתובענה המנויה בתוספת השלישית של החוק הנ"ל.
סעיף 2 של התוספת השלישית מורה כי הסמכות היא לדון בתביעה כאמור בסעיף 5 (ב) (2) לחוק תובענות ייצוגיות, ואולם, כך טוענת העירייה, הבקשה בענייננו אינה נסמכת על סעיף 5 (ב) (2) לחוק תובענות ייצוגיות ואינה נובעת ממנו, ולכן אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בבקשה לאישור.
כמו כן טוענת העירייה שייעודם של בתי המשפט לעניינים מינהליים הוא לאפשר לאזרח להעמיד לביקורת שיפוטית את המעשה המינהלי.
לכן, כך נטען, סמכותו של בית משפט זה חלה רק על פעולה מנהלית הנובעת מהחלטה מינהלית ואינה משתרעת על תחומי המשפט הפרטי.
מוסיפה העירייה שככל שקמה עילת תביעה מן המשפט הפרטי מתוך המעשה המינהלי יש לברר זאת בבית המשפט האזרחי. אף אם ייתכנו מקרים בהם המעשה המינהלי מקים עילת תביעה מן המשפט הפרטי, תתברר עילה כזאת בבית משפט אזרחי ולא בבית משפט לעניינים מינהליים.
ז. לחלופין, מוסיפה וטוענת העירייה, שחסרה ראיה או אף ראשית ראיה שיש בה כדי לתמוך ביסוד קיומה של עילה אישית או ביסוד הנזק. העירייה מדגישה שעל בית המשפט לבחון את התשתית הראייתית הלכאורית שמביא מי שמבקש לאשר את תביעתו כתובענה ייצוגית.
בפנינו אין המבקשת מציינת מתי התקשרה לעירייה. היא אף לא צירפה כל ראיה המעידה שבכלל התקשרה ושילמה את עלות השיחה (כגירסתה), או שהתקשרה לשירות הניתן במוקד 144 של בזק או כמה זמן "בוזבז", ולמעשה אין כל ראיה שהמבקשת התקשרה לעירייה.
כמו כן טוענת העירייה שהמבקשת אינה מפרטת מתי התרחשו תקלות ומה היה בדיוק סוג התקלות על מנת שניתן יהא לברר על מי חלה האחריות לטיפול בהן.