בפניי התנגדות לביצוע שטר בסך 20,000 ש"ח, אשר נמסר כשטר בטחון, להבטחת קיום הסכם שכירות, שנחתם בין הצדדים ביום 3.7.2010.
אין חולק בדבר הסכם השכירות (
מש/2). המחלוקת העיקרית נסובה סביב תשלום דמי השכירות בהתאם לחוזה וכן לתשלום דמי השכירות בגין 3 החודשים הנוספים, בהם שהתה המבקשת בדירת המשיב מעבר לחוזה.
בחינת בקשת המבקש בהליך של סדר דין מקוצר, אינה מצריכה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של המבקש, אלא רק לבחון, האם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה.
לעניין זה ראה
ע"א 2418/96
רלפו (ישראל) בע"מ נ'
בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133, ובספרו של כב' השופט
אורי גורן "
סוגיות בסדר
דין אזרחי", (מהדורה שביעית), בעמוד 311: בדיון בבקשת רשות להתגונן, ביהמ"ש אינו צריך להשתכנע שהטענות בתצהירו של המבקש נכונות הן; עליו לצאת מן ההנחה, שיש אמת בדברים ואין לו צורך לבחון את מהימנותו
ע"א 356/85
משה מגן נ'
הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מא(3) 319, 321ז.
בדיון, שהתקיים בפניי ביום 4.11.12, נחקרה המבקשת, ובאי כח הצדדים סיכמו בעל פה.
טענות ההגנה
המבקש הגישה ביום 16/5/12 התנגדות לביצוע שטר ובקשה להארכת מועד, כאשר טענתה היתה כי לפני כן לא היתה מיוצגת ע"י עו"ד. לא ברור מדוע ההתנגדות והתצהיר, שהוגשו בהיותה שלח המבקש מיוצגת, נכתבו בכתב יד. התצהיר הינו כללי וסתמי, ובו נאמר "טענותיי בהתנגדות נושא שטר חוב על ידי הנ"ל אני שלמתי את כל התשלומים בהתאם להסכם שכירות, אינני מבינה איך הזוכה פתח לי תיק בהוצאה לפועל, בעצם השטר חוב נושא התביעה היה עליו להחזיר לי אותו, והשטר חוב פיקדון ובנאמנות אצלו, יש לציין שום כסף עבור השטר לא מגיע".
מתברר כי המבקשת הגיה התנגדות לביצוע שטר עוד ביום 10/1/12, ההתנגדות הוגשה ע"י ב"כ המשיב (
מש/1
), ובה מודה המבקשת בחוב שכר דירה בסך 3,800 ש"ח בגין חודש השכירות האחרון, ו-3,000 ש"ח עבור חשבונות שלא שילמה. המבקשת צירפה את הקבלות על ההעברות הבנקאיות (
מש/3
). יש לציין כי בניגוד לטענתה בתצהיר, המונח לפניי (מיום 15/5/12), גם בבקשה הראשונה היתה מיוצגת ע"י עו"ד "כן. זה היה אצל צחי, עו"ד שאני הייתי אצלו ברגע שקבלתי את האזהרה מלשכת ההוצל"פ..." (
פרוטוקול, עמ' 1, שורות 24-28).
בדיון העלתה המבקשת טענה חדשה, שלא נטענה באף אחת מההתנגדויות, לפיה ביום הפינוי שילמה למשיב את יתרת החוב ע"ס 5,000 ש"ח במזומן, עבורם לא קיבלה מהמשיב קבלה, וכי סכום זה היה אמור להיות גמר חובה למשיב. המבקשת השיבה בחקירה הנגדית כי לא קיבלה מהמשיב את שטר החוב ואף לא חשבה לבקש את שטר החוב, או חתימה על קבלת התשלום (
שם, עמ' 2, שורות 5-8).
המשיב מנגד טוען כי המבקשת חייבת לו דמי שכירות בגין השנה הראשונה, ששהתה בדירה וכן עבור שלושה חודשים נוספים שנותרה בנכס, לאחר תום החוזה ודרישת פינוי, שהייתה צריכה לשלם עבור כל חודש 4,000 ש"ח. המבקשת הודתה כי המשיב דרש ממנה לפנות את הדירה בתום החוזה, אך היא בקשה ממנו ארכה לאיתור דירה, הוא דרש תשלום גבוה יותר לתקופה מעבר לחוזה השכירות בסך 4,000 ש"ח וטענה כי הם הסכימו על 3,800 ש"ח לחודש (
שם, עמ' 2, שורה 31).
לטענת המשיב המבקשת לא שילמה ועד בית וכן את תשלום חברת הגז. המבקשת בחקירתה העידה כי שילמה את החוב לחברת הגז, כ- 300 ש"ח. לעניין ועד הבית, המבקשת הצהירה כי לא שילמה כלל ועד בית וזאת כי לא השתמשה בשירותי ועד הבית כי המדובר בכניסות פרטיות ולא השתמשה בחשמל. ב"כ המבקשת בסיכומיו טען כי המבקשת מוכנה לשלם את חוב ועד הבית.
דינה של התנגדות לביצוע שטר כדינה של בקשת רשות להתגונן. על המבקש לעמוד בנטל מינימאלי ולהראות כי בפיו הגנה לכאורה, אשר אם תוכח תהווה מגן מפניי התביעה: "בבקשת רשות להתגונן אין מקפידים עם המבקש, ובית המשפט נוטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית ואפילו מדובר בהגנה דחוקה. ...לא נכנס בית המשפט לבירור אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר התומך בבקשת הנתבע, ודי לה לגרסתו שלא תקרוס תחתיה בחקירה הנגדית על התצהיר" (
ד.בר אופיר, "
סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה", מהדורה תשיעית, עמ'
197). עם זאת, על המבקש רובצת חובה להתכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו, ולפרט כנגד איזה חלק של התביעה הוא מבקש להתגונן "טענה סתמית "אינני חייב", אינה מספקת ואיננה מזכה ברשות להתגונן. טענה כזו איננה טענת עובדה שניתן להוכיחה בראיות אלא מסקנה משפטית..." (
שם, עמ' 196).
דיון
מאחר והמבקשת לא טרחה לפרט את טענותיה, ערכתי אני את תוצאות המסמכים, שהגישה.
חיבור סכומי העברות הבנקאיות שהוגשו בדיון לפי מועדים (
מש/3):