בפניי התנגדות המבקשות לביצוע שטר על סך 32,044 ש"ח.
רקע וטענות הצדדים:
משנת 2008 מתנהלים בין הצדדים קשרי מסחר, במסגרתם רכשה המבקשת מהמשיבה רכיבי מחשוב שונים. בגין המוצרים שנרכשו העניקה המשיבה אחריות, הכוללת תיקון או החלפה של מוצרים פגומים.
לטענת המבקשים, בתחילת שנת 2012, החלה המשיבה לסטות מהנוהג המוסכם ולעכב תיקון והחלפה של מוצרים פגומים, בפרט דיסקים קשיחים. לשיטתם, המשיבה דרשה מהם לרכוש מוצרים חדשים במחיר יקר יותר, תחת המוצרים הפגומים שהוחזרו. לחילופין, הסכימה לתת זיכוי בסכום נמוך מסכום הרכישה. לטענת המבקשים, המוצרים והאחריות חד הם ומשלא ניתנה אחריות למוצר, אזי שמדובר בכישלון תמורה מלא.
עוד מוסיפים המבקשים, כי התנהלות זו של המשיבה, הסבה נזק למוניטין המבקשת בקרב קהל לקוחותיה, משום שנבצר ממנה להעניק ללקוחותיה אחריות למוצרים פגומים שנרכשו מהמשיבה.
בפתח הבקשה, טענו המבקשים להעדר סמכות מקומית. המבקשים סבורים, כי לפי
תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, הסמכות המקומית נתונה לביהמ"ש באילת, בהתאם לאזור מגוריהם ועסקם.
מנגד טוענת המשיבה, כי הבקשה אינה מפורטת דיה ונעדרת אסמכתאות.
עוד מוסיפה המשיבה, כי אין מדובר בכישלון תמורה מלא אלא חלקי, כיון שאין חולק כי המוצרים שנרכשו סופקו. המחלוקת הינה באשר למתן האחריות למוצרים שהתגלו כפגומים, כרכיב אחד מתוך רכיבי העסקה. אולם, רכיב זה לא כומת ולא נקצב ע"י המבקשים ולפיכך, מדובר בטענה לכשלון תמורה חלקי בלתי קצוב, שאיננה יכולה להוות - עפ"י הפסיקה - טענת הגנה מפני תביעה שטרית.
דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בהתנגדות לרבות בתצהיר המצורף לה, ובסיכומי הצדדים, שהוגשו לאחר שויתרה המשיבה על חקירת המצהיר, מצאתי כי דין הבקשות להידחות.
א. דין טענת העדר סמכות מקומית להידחות.
עניין הסמכות המקומית בהתנגדות לביצעו שטר נדוןו בבש"א 2733/09
בן ברוך (לוי) רחל חלי נ' איתן לימור (ירושלים), 20.05.2009, פורסם נבו:
"הגשת בקשה לביצוע שטר אינה כפופה לכללי הסמכות המקומית הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. מבחינה זאת, ניתן להגיש את הבקשה לביצוע שטר בכל אחת מלשכות ההוצאה לפועל הפזורות ברחבי הארץ. עם זאת, הגשת הבקשה לביצוע שטר ללשכה מסויימת, אינה מעניקה סמכות מקומית לבית המשפט שבאיזור שיפוטו הוגשה הבקשה לביצוע. תקנה 103 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם - 1979, דורשת ממגיש הבקשה לציין מהו ביהמ"ש שלו נתונה הסמכות במקרה של הגשת התנגדות. עפ"י האמור בתקנה 108(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, עם הגשת ההתנגדות, הופכת הבקשה לביצוע שטר לכתב תביעה בסדר דין מקוצר (ראה גם ע"א 85/75 אסקר נ' כסאות ישראל, פ"ד ל(1) 77; ע"א 146/85 גמלילאל נ' מנורה בע"מ, פ"ד מא(3) 746; ד.בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שישית (2008) חלק שני, ע' 715), ובהמשך לכך, מופעלים עליה כללי הסמכות המקומית שנקבעו בתקנות סדר הדין (ד.בר אופיר, שם, ע' 247-275)".
עסקינן בהתנגדות לביצוע שמונה שיקים שניתנו במסגרת עסקת היסוד, רכישת רכיבי מחשוב. המשיבה ציינה בבקשת הביצוע, כי לבית משפט זה הסמכות המקומית מכוח קיומה של תניית שיפוט בהסכם. סע' 9 לכתב הערבות (נספח 1 לבקשת הביצוע) קובע:
"סמכות השיפוט בקשר לכל דבר הקשור בערבות זו ו/או במימושה מסורה לבית משפט השלום במחוז מרכז ו/או תל אביב בלבד". יוצא איפוא, כי נקבעה תניית שיפוט ייחודית, אשר גוברת על כללי ברירת הדין המנויים בתקנות 3 ו-4
לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. לפיכך נתונה לבית משפט זה הסמכות לדון בתובענה, כטענת המשיבה.
ב. הלכה היא כי בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן, די אם הנתבע מראה כי הגנה אפשרית בפיו. אין בודקים כיצד יצליח להוכיח את הגנתו ואין בודקים את טיב ראיותיו. אין בשלב הרשות להתגונן שקילת מהימנות או קביעת ממצאים. לשון אחרת, די אם יראה הנתבע הגנה אפשרית ומשתמעת, ולו בדוחק רב, על מנת להצדיק את מתן הרשות להתגונן, גם אם הסתפק בהעלאת טענה בעל פה נגד מסמך בכתב. הנטייה בפסיקת בתי המשפט היא, ככלל, להעניק רשות להתגונן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה.
יחד עם זאת, אין לומר כי רשות להתגונן תינתן כדבר המובן מאליו. כך למשל, לא תינתן רשות להתגונן למבקש אשר לא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו, או כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא "הגנת בדים".
באשר לחובת הפירוט, הנדרשת בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן, בשורה ארוכה של הלכות נקבע כי נתבע בסדר דין מקוצר, המבקש רשות להתגונן, חייב להיכבד ולהיכנס לפרטי העניין שעליו מבוססת הגנתו ואינו רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות. אי ציון פרטים מדויקים מצד המבקש, יצדיק סירוב מצד ביהמ"ש להעניק לו רשות זו (ראה: ע"א 507/85
פנון נ' שטראוס חברה לשיווק, פ"ד מג(1) 106, 112ב).
ד"ר י. זוסמן, בספרו סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, מסכם את ההלכה בסוגיה זו כדלהלן:
"בלשון בית המשפט העליון, הנתבע חייב להיכבד ולהיכנס לפרטי העובדות ... והוא הדין כאשר נתבע מבקש רשות להתגונן מפני תביעה על פי חוזה ... גם במקרה זה לא די באמירה סתמית בתצהיר שהתובע הפר את החוזה, אלא עליו לפרט מה עשה התובע או נמנע מלעשותו, מתי וכיצד משפיע הדבר על חבותו" (
שם, ע"מ 674).