בפני בקשה לביטול כתב אישום מחמת הצדק בהתאם להוראת סעיף
149(10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982, כאשר חוסר הצדק בא לידי ביטוי באכיפה בררנית ואי העמדתו לדין של מנהל בית הספר, שממנו יצא התלמיד אשר הוצב במשמרות הזה"ב, חצה את מעבר החצייה ונפגע מרכבו של הנאשם.
הבקשה נדחית, מן הטעם כי לא מדובר באכיפה בררנית באשר אין כל דמיון בין ההאשמות כלפי הנאשם ובין אלו שיכלו להיות מופנות כלפי מנהל בית הספר, הכל כמפורט להלן.
האישום
1. בעובדות כתב האישום נטען כי ביום 02.02.2006 בשעה 07:35, נהג הנאשם ברכב מסוג "פורד" מ"ר 65-003-35 ברח' אבא הלל סילבר בירושלים מכיוון רח' טרומן לכיוון רח' שיבת ציון. בהגיעו למעבר חצייה בסמוך לבית הספר "נועם" ברמות, פגע הנאשם בהולך רגל קטין יליד שנת 1994 (להלן: "
הילד" או "
הנפגע") שחצה את הכביש במעבר חצייה משמאל לימין כיוון נסיעת הנאשם. באותן נסיבות סטה הנאשם ימינה והתנגש במדרכה. כתוצאה מהתאונה נחבל בגופו הילד המעורב ורכבו של הנאשם ניזוק. עוד נטען כי הנאשם נהג כשהוא שיכור כאשר בבדיקת שתן שנערכה לו נמצאו שרידי סם.
טענותיו המקדמיות של הנאשם
2. ב"כ הנאשם ביקש לבטל את כתב האישום כנגד הנאשם, משום שעומדת לו הזכות להגנה מן הצדק, זאת בשל מדיניות אכיפה בררנית כנגד הנאשם, עת בחרה המאשימה להעמידו לדין, ונמנעה מהעמדתו לדין של מר אדרי אריה, מנהל בית הספר (להלן: "
מנהל בית הספר") בו למד הילד הנפגע.
3. לטענת הסנגור מעיון בחומר החקירה שנמסר לידיו עולה כי התאונה ארעה לאחר שהילד חצה את הכביש בריצה בזמן ששימש תפקיד ב"במשמרות הזה"ב" וכי לו היה מנהל בית הספר דואג להכשרת התלמידים, בטרם יציאתם למשמרות הזה"ב היתה התאונה נמנעת. יצוין כבר עתה כי מסיכום הביניים, שאמור להיות מסמך פנימי חסוי אולם הוצג לסנגור, עולה כי הועברה הדרכה ע"י המורה, אולם לא ע"י שוטר. עוד עולה מאותו סיכום ביניים כי הנפגע חצה הכביש בטרם החל את תפקידו במשמרות הזה"ב ולכן אין כל רלוונטיות לשאלה האם עבר הדרכה אם לאו, אלא כיצד חצה את הכביש והאם בדרך חצייתו, הערים על הנהג מכשול באופן שהתאונה היתה בלתי נמנעת מבחינתו.
4. אשר על כן הטענה כי בחומר החקירה אין הסבר סביר להחלטה שלא להעמיד לדין את מנהל בית הספר למרות רשלנותו פרט לכך שצוין כי קיימות
"יותר מידי נסיבות המנתקות את הקשר הסיבתי בין העדר הדרכה מסודרת וקרות התאונה", אינה נכונה.
טענות ב"כ המשיבה
5. המשיבה חזרה והתנגדה לבקשותיו של הסנגור לביטול כתב האישום או לזימונם של פרקליטיה לצורך בחינת סבירות החלטתם בדבר אי העמדה לדין של מנהל בית הספר, מן הטעם שקיומו של אשם נוסף בתאונה אינה מובילה למחיקת כתב אישום נגד הנאשם הנוכחי (ראה פרוטוקול עמ' 4-5 מיום 12/5/12).
הדין הנוהג
6. כידוע טענת אכיפה בררנית נכללת כאחת מהטענות בקשת הרחבה של "ההגנה מן הצדק". טענת ההגנה מן הצדק תעמוד לנאשם במקרה של אכיפה בררנית כאשר בית משפט שוכנע כי המאשימה פעלה באופן פסולה ומשיקולים זרים עתה החליטה להעמיד לדין דווקא פלוני ולא את אלמוני בני בין בני אדם שווים, במצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה. בעניין זה יפים דבריו של כב' השופט דאז י. זמיר כפי שנאמרו בבג"ץ 6396/96
זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289 עמ' 305:
"אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני
-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך
-כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק. אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני החוק במובן הבסיסי של עיקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט. הסמכות להגיש אישום פלילי היא סמכות חשובה וקשה. היא יכולה לחרוץ גורל אדם. כך גם הסמכות לאכוף חוק בדרך אחרת, כגון הסמכות לעצור אדם או הסמכות להחרים רכוש. היא חייבת להיות מופעלת באופן ענייני, שוויוני וסביר. דברים שאמר
Davis
על ארצות
-הברית (שם, בעמ' 169)..."
עוד ראו בעניין זה בע"פ 4855/02
מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 עמ' 813 (להלן: "
פרשת בורביץ").
7.
בפרשת יפת (ע"פ 3737/94
יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2)) נקבע כי המבחן הקובע לשימוש בעיקרון ההגנה מן הצדק הינו: "
מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות" (עמ' 398) וכי טענת ההגנה מן הצדק תתקבל רק במקרים חריגים וקיצוניים. (עוד ראו בעניין זה בע"פ 5672/05
טגר בע"מ נ' מדינת ישראל וכ דברי המלומד י' קדמי "
על סדר הדין בפלילים" חלק שני, הליכים שלאחר הגשת כתב האישום א', הדין בראי הפסיקה, מהדורה מעודכנת, תשס"ט- 2009 עמ' 1346).
מבחן זה רוכך במקצת בפרשת בורוביץ ונקבע כי
"עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן ... אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות אלא, למשל, לרשלנותן או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל עיקר".
מן הכלל אל הפרט
8. במקרה שלפני, לא מצאתי כי יש יסוד לטענה בדבר אכיפה בררנית. טענה זו מתייחסת לאכיפה המפלה והמבדילה בין בני אדם
שווים או בין
מעשים דומים. במקרה שלפנינו אין מדובר במעשים דומים. הנאשם הוא ולא אחר פגע בילד בעת שהאחרון חצה את הכביש במעבר חצייה. עד כמה התרשל הילד בחציית הכביש ומנע מהנהג אפשרות לבלום במועד, על כך ינוהלו ההוכחות בתיק. אין דינן של טענות שקשורות למחדליו של הולך הרגל, להידון במסגרת טענות מקדמיות, כי אם במסגרת ניהול ההוכחות בתיק, או במסגרת הטיעונים לעונש, אם יורשע הנאשם.