מדובר בבקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום 2.12.08 ע"י בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' עמית) המצהיר כי המשיב זכאי להירשם במקום המבקשת כבעלים של 1,000 מ"ר מתוך חלקה 66 בגוש 12205 מאדמות הכפר אעבלין (להלן: "המקרקעין").
תחילתו של ההליך בהגשת תביעת המשיב לפסק דין המצהיר על זכויותיו במקרקעין אותם רכש מאת המבקשת עוד בשנת 1985. לכתב התביעה צירף המשיב מסמכים שונים שנועדו להוכיח את רכישת המקרקעין מאת המבקשת, ובכללם דיווחים לרשויות המס אודות העסקה. לאחר שכתב התביעה הומצא לידי המבקשת וזו לא ראתה להתגונן, נתן בית המשפט את פסק הדין נשוא הבקשה המונחת בפניי.
בפתח בקשתה עתרה המבקשת להארכת המועד להגשת הבקשה. בגוף הבקשה טענה לביטול פסק הדין מחובת הצדק, הואיל ונפל פגם בהמצאת כתבי בית דין. לדבריה, מעולם לא הומצאה לידיה הזמנה לדין כמתחייב. זאת על אף אישור המסירה המעיד על כך שהתביעה נמסרה לבתה סיהאם נג'מי ולנכדה עיסאם נג'מי. לגופו של עניין טענה המבקשת כי עומדים לה סיכויי הגנה טובים, שכן בניגוד לאמור בכתב התביעה, היא מעולם לא מכרה למשיב את המקרקעין ולא קיבלה מידיו כל תמורה בגינו. עוד הוסיפה וציינה, כי ההסכם הנטען בכתב התביעה אינו מקיים אחר דרישת הכתב המהותית שבסעיף 8 לחוק המקרקעין. משכך ברי כי התביעה אינה נסמכת על הסכם או מסמך בכתב כמתחייב בביצוע עסקת מקרקעין.
המשיב טען בתגובתו כי כתבי בית דין נמסרו לכתובתה של המבקשת ביום 15.10.08. בנוסף, החלטת בית משפט מיום 5.11.08 לפיה נקבע קדם משפט בתיק ליום 15.12.08 אף היא נשלחה למבקשת ע"י בית המשפט והגיעה לתעודתה. מכאן שאין כל ספק בדבר קבלת כתבי בית דין וידיעתה של המבקשת אודות ההליכים שהתנהלו נגדה. לעניין זה הציג המשיב תצהיר ערוך בידי מבצע המסירה, עו"ד ענאן חמיס, ממנו עולה כי ההמצאה נעשתה בביתה של המבקשת ונמסרה לבתה ונכדה. לגופו של עניין טען המשיב, כי אין למבקשת כל הגנה מפני התביעה מאחר והיא מכרה לו שטח של 1,000 מ"ר במקרקעין, כפי שמעיד שטר המכר מיום 1.3.85 וכן הצהרות על ביצוע העסקה שהוגשו לרשויות המס. בנוסף הציג המשיב תצהיר מיום 2.1.1988 בו הצהירה המבקשת, כי אין לה כל התנגדות שהמשיב יעשה שימוש במקרקעין הן לצרכי בנייה והן לכל מטרה אחרת. לאור מקבץ המסמכים עליהם חתמה המבקשת, סיכוייה להוכיח הגנתה קלושים ביותר, אם בכלל.
אפתח בעתירת המבקשת להארכת המועד להגשת בקשתה שבפניי, ואשר הוגשה בחלוף שמונה חודשים ממועד מתן פסק הדין. בבקשתה, נמנעה המבקשת לציין במפורש את המועד בו נתקבל פסק הדין לידיה או נודע לה עליו לא כל שכן שכלל לא הצביעה על טעם כלשהו המצדיק היענות לבקשה.
תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מורה כי בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד צריכה להיות מוגשת תוך 30 יום מיום שהומצאה לצד המבקש. מאחר ומדובר במועד אשר נקבע בחיקוק, ובשים לב לתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הרי שבית המשפט רשאי להאריכו רק מטעמים מיוחדים שיירשמו.
המבקשת לא הצביעה כאמור על כל טעם ממשי שיש בו כדי להצדיק את הארכת המועד ואשר יכול לשמש טעם מיוחד במשמעות הדין. ההלכה הפסוקה מורה כי הנטייה להכיר בקיומו של "טעם מיוחד" במשמעות תקנה 528 גוברת מקום שנימוק זה נעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל הדין.(ראו: בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209 ; רע"א 10436/07 ציון נ' בנק הפועלים (לא פורסם). דוגמא לכך ניתן למצוא במקרים בהם בעל הדין אינו עומד במועדים הקבועים בחוק מחמת מחלה או מוות. (ראו לדוגמא בש"א 4719/93 Her Majesty The Queen in Right of Canada נ' ריינהולד, פ"ד מז(5) 646 (1993)). לעומת זאת, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו, הנטייה להארכת המועד, מצטמצמת.
לאחרונה נדרש בית המשפט העליון לסוגיה זו של הארכת מועדים בע"א 2400/11 יוסף מויאל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, שם נקבע מפי כב' השופט ס' ג'ובראן כי:
"סטייה מסדרי הדין, והלכה למעשה שינוי כללי המשחק המשפטי, השכם והערב עלולה להרחיק את משפט הצדק, יותר מאשר לקרבו. על כן, בכל מקרה המובא בפניו, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו ולאזן בין השיקולים הנוגדים מתוך הכרה שאין להיעתר לבקשות להארכת מועדים שנקבעו בחיקוק או תקנה כדבר שבשגרה 'שאילו בית המשפט היה עושה כן, היה למעשה משנה את המועד הקבוע בחיקוק' (בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה)".
הואיל והבקשה לביטול פסק הדין הוגשה בחלוף המועד הקבוע לכך בתקנות, ומשלא עלה בידי המבקשת להצביע על כל טעם שיצדיק הארכת המועד האמור, דין בקשתה להדחות על הסף.
למעלה מן הדרוש, אדון ביתר טענות המבקשת אף לגופם של דברים.
הבקשה לביטול פסק הדין במקרה דידן מתבססת על שיקולים מהצדק, שכן נטען כי דבק פגם בהליך מחמת כך שההמצאה למבקשת אינה כדין. נקבע כי במקרים מעין אלה יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה. ההלכה הפסוקה מורה כי בעל דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים, עובר למתן פסק הדין ובמקרה ודבק פגם באותם הליכים, זכאי הוא לביטול פסק הדין או ההחלטה מתוך חובת הצדק ex debito justitiae. פסק דין שכזה פגום ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של עניין. (ראו בענין זה: ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט), עמ' 372).
בענייננו, לא מצאתי כי דבק רבב בהליך ההמצאה. כתב התביעה הומצא במענה של המבקשת ואישור המסירה נחתם על ידי נכדה ובתה, תוך ציון שמם המפורש. מטעם שני אלה לא הוגש כל תצהיר שיתמוך בטענה כי לא חתמו על אישור המסירה או כי זה לא הגיע לידם וכי לא קיבלו את כתבי בי- דין במקום מגוריה של המבקשת. אם לא די בכך, הרי שהחלטת בית המשפט מיום 5.11.08 אף היא נשלחה למבקשת ע"י מזכירות בית המשפט והגיעה לידיה על פי אישור המסירה המצוי בתיק. חרף זאת לא פעלה המבקשת וישבה בחיבוק ידיים משך תקופה ארוכה. די בכך על מנת לקבוע כי אין בסיס לביטול פסק הדין מחובת הצדק.
המבקשת העלתה טענות אף לעניין סיכויי הצלחת הגנתה. בכך למעשה עתרה לביטול פסק הדין גם על פי שיקול דעת בית המשפט. תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מורה כי כאשר ניתן פסק דין במעמד צד אחד, רשאי בית המשפט לבטלו על פי שיקול דעתו, מקום שהונחה בפניו בקשת ביטול תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לצד המבקש ביטולו. למעשה, הביטול על פי תקנה זו מתאפשר מקום שלא קמה החובה לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. הפסיקה מורה כי בבואו להפעיל שיקול דעת לעניין בקשה מעין זו, יציב בית המשפט לעצמו שתי שאלות: האחת, מה גרם למחדלו של המבקש שבעטיו נמנע מהתייצבות או הגשת כתב הגנה, והשנייה מה הם סיכוייו להוכיח טענותיו. נקבע כי השאלה השנייה הינה העיקר וכי סוגיית המחדל משנית בחשיבותה. (ראו לענין זה: ע"א 276/62 פרידמן נ' פרידמן, פ"ד יז 349; בר"ע 88/72 אורן נ' מיכאל ואח', פ"ד כו(1) 772; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט), עמ' 373).
בענייננו, לא הציגה המבקשת כל טעם שיסביר מדוע לא הגישה כתב הגנה. הואיל וקבעתי כי לא נפל כל פגם בהליך ההמצאה, ומאחר והיא עצמה ביקשה לבטל את פסק הדין גם על פי שיקול דעת בית המשפט, שומה היה עליה להציג טעם שיסביר פשר הימנעותה מהגשת כתב הגנה במועד. טעם כאמור, ולו קלוש, לא הוצג.
יתר על כן, לנוכח המסמכים אותם הציג המשיב, דומה כי סיכויי הגנתה של המבקשת קלושים ביותר, אם בכלל. לתיק בית המשפט הוגשו מסמכים אחדים המעידים על ביצוע העסקה נשוא התביעה, ובכללם שטר מכר חתום ע"י המבקשת ומאומת ע"י עו"ד. בנוסף, הוצגו הצהרות חתומות על ידה, ומאומתות אף הן ע"י עו"ד, אשר הוגשו לרשויות המס בגין העסקה נשוא ענייננו. בתצהיר שהגישה המבקשת לתמיכה בבקשתה לביטול פסק הדין, לא נטען כי מדובר בחתימות שזויפו ולא הוכחשה, אפילו בשפה רפה, חתימתה על אותם מסמכים. כל שטענה בתצהירה הוא שמעולם לא מכרה את המקרקעין למשיב. זאת מבלי להתייחס למסמכים שהוצגו ומבלי להתמודד עם חתימתה עליהם. העלאת הכחשה גורפת וסתמית מעין זו, אין בה כדי להצביע על סיכויי הגנה טובים. צד המבקש לשכנע את בית המשפט כי עומדת לו הגנה מפני התביעה המוגשת נגדו, חייב להתכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו, תוך התמודדות אמיתית עם טענות התביעה. בהכחשה כללית, סתמית וגורפת אין די.
לאור האמור, ברי כי לא עלה בידי המבקשת להצביע על טעמים שיובילו לביטול פסק הדין, אף לא על פי שיקול דעת בית המשפט.
אשר על כן, אני דוחה את הבקשה ולפנים משורת הדין, נמנע מחיובה של המבקשת בהוצאות.
ניתנה היום, א' טבת תשע"ב, 27 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.