1. המשיבים חברים במושב מתתיהו, שהנו אגודה שיתופית (להלן - האגודה). בשנת 2002 החליטה האגודה על מהלך של 'שיוך', שמשמעותו היא העברת הזכויות בבתי המגורים במושב מן האגודה אל החברים. הזכויות בבתים הנן זכויות 'בר רשות', אשר ניתנות על-ידי החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, והן רשומות אצלה. ביצוע הליך השיוך, על-פי סדר הדברים הרגיל, נעשה באמצעות האגודה, וזו פנתה לכלל החברים והזמינה אותם לפגישה לשם ביצוע הסידורים הדרושים. המשיבים - לא הוזמנו. התברר כי האגודה מסרבת לעריכת מהלך השיוך עבורם, עד אשר יסתיים הסכסוך בין מר ג'ייקובס לבין האגודה, סכסוך על שכר עבודה אשר מתברר בבית הדין לעבודה.
2. ביום 18.2.2006, שלושה ימים לאחר שג'ייקובס פנה לאגודה בעניינו והלין על חוסר הנכונות להיפגש עמו בעניין, כינסה האגודה אספת חברים. באספה זו הוחלט, בין היתר, כי "שיוך דירות לחברים, המנהלים הליך משפטי מכל סוג שהוא, לרבות בוררות ו/או תביעה (להלן: 'הליך') כנגד המושב ו/או שהמושב מנהל הליך כנגדם, יעוכב עד לסיום ההליך וביצוע מלוא ההחלטות ו/או פסק הדין הסופיים, שניתנו במסגרת כך, פרט אם מדובר בחיוב של המושב כלפי החבר, שלא יעכב את הרישום על שמו. בנוסף יחתום החבר כתב ויתור על כל נושא שהיה בתביעה". עוד הוחלט, כי השתתפות בהליך השיוך מותנית בחתימת החבר על הסכם בנוסח שאושר על-ידי ועד הנהלת המושב. יומיים לאחר החלטה זו של האספה הכללית, הודיעה האגודה למשיבים כי עיכוב הליך שיוך הדירה שלהם מגובה בהחלטת האספה הנ"ל, ובנוסח ההסכם שאושר בוועד ההנהלה.
המשיבים הגישו את תביעתם דנן לסעד הצהרתי, שלפיו החלטתה של האגודה איננה תקפה, וכי הם זכאים לקבל מאת ההסתדרות הציונית זכויות 'בר רשות' במגרש שבו הם מתגוררים, במסגרת הליך השיוך.
3. בקשה זו שלפנינו היא בקשתה של האגודה כי יעוכבו ההליכים והסכסוך יועבר לבוררות, לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968, המורנו כזאת:
(א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.
(ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה.
(ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות.
האגודה תולה את בקשתה בהוראה בעניין ישוב סכסוך שבסעיף 176 לתקנונה, לפיה "כל סכסוך, הנובע מחברות באגודה או מעסקי האגודה... אשר יפרוץ בין חברים... - מצד אחד לבין: האגודה... - מצד שני, ימסר לבוררות בפני בוררים שיתמנו על-ידי שני הצדדים בסכסוך...". לשיטתה, תקנון זה כמוהו כהסכם לכל דבר ועניין בין האגודה לבין חבריה, ולפיכך על בית המשפט להפעיל את סמכותו הקבועה בסעיף 5(א) לחוק הבוררות, לעכב את ההליכים בתובענה דנן, וליתן בכך קיום להסדר הבוררות.
4. המשיבים מתנגדים לבקשה, וכמה טעמים עמם. הראשון הוא כי לטענתם אין האגודה מוכנה לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות. המשיבים סבורים כי מתוכנה של חליפת המכתבים בינם ובין האגודה עובר להגשת התביעה, ניכר כי אין אצלה כל נכונות לקיום הליך של בוררות, וכי היא אטמה אזניה משמוע את טענותיהם. עוד הם מבקשים להסתמך על העדרו של תצהיר מטעם האגודה, שבו יביע נציג מטעמה את הנכונות לקיים הליך בוררות.
עיון בחליפת המכתבים האמורה שולל את טענתם של המשיבים. תשובותיה של האגודה לטענותיהם היתה עניינית. עמידתה האיתנה על דעתה היא לגיטימית, ואין בה כדי ללמד על חוסר נכונות לקיום הליך בוררות. לא הובעה במכתבים אלו כל התנגדות לקיומה של בוררות. לעניין התצהיר, לאחר שהוגש תצהיר מטעם המנהלת העסקית של האגודה, אינני רואה עוד מכשול של העדר ראיה בדבר נכונותה של האגודה לקיום הליך בוררות. מטרת הסייג הקבוע בחוק אינה להוות מכשול פרוצדורלי בפני מבקש עיכוב ההליכים, כי אם בחינה מהותית האם אמנם יש טעם לעכבם. מעת שהוגש תצהיר כראוי, ובידנו ראיה טובה לכך שפניה של האגודה, עקרונית, אכן לקיום הליך בוררות, אין עוד ממש בטענתם זו של המשיבים.
5. טענה אחרת שטענו המשיבים נוגעת ליעילות הדיון. לשיטתם, גם אם יועבר הסכסוך בינם לבין האגודה לדיון בבוררות, התובענה כנגד ההסתדרות הציונית תיוותר על מקומה. הדבר ייצור כפילות וסרבול. יתר על כן, גם לאחר שיינתן פסק הבוררות לא יהיה בו די, שהרי ההסתדרות הציונית הודיעה כי תשלים את רישום זכויותיהם של המשיבים רק לאחר שתתקבל הנחיה שכזו מבית משפט. גם דינה של טענה זו להידחות. ההסתדרות הציונית איננה אלא נתבעת פורמלית. עיקר טענותיהם של המשיבים בתובענה מופנה כלפי האגודה. המחלוקת עם ההסתדרות הציונית, ככל שישנה כזאת, טפלה למחלוקת שיש למשיבים עם האגודה, ויש לדחות את טענתם המוזרה של המשיבים כאילו עיקר התביעה הוא נגד ההסתדרות הציונית, והמחלוקת עם האגודה היא רק משנית, טענה שאיננה עולה בקנה אחד עם כתב התביעה כלל וכלל. את הודעתה של ההסתדרות הציונית כי לא תרשום את זכויות המשיבים עד לקבלת הנחיה מבית המשפט יש לראות כהחלטה שלא לנקוט עמדה לטובת צד בסכסוך, יותר מאשר כעמדה נחרצת למתן פסק דין של בית משפט דווקא. ואכן, ההסתדרות הציונית לא הביעה כל התנגדות לכך שהסכסוך יועבר לדיון בבוררות. מעבר לצורך אוסיף את הידוע, כי בהתאם לסעיף 23 לחוק הבוררות ניתן, בהליך פשוט יחסית, לאשר את פסק הבוררות בבית משפט וליתן לו תוקף של פסק דין.
6. דומה כי טענתם כבדת המשקל של המשיבים היא זו הנוגעת לאופיו של הסכסוך, ולשאלה האם על-פי הדין חל על סכסוך ממין זה סעיף הבוררות שבתקנון. לטענה זו יסודות מספר. האחד עניינו בסעיף 3 לחוק הבוררות, הקובע "אין תוקף להסכם בוררות בענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים". המשיבים טוענים כי הנושאים העומדים בלב תביעתם אינם יכולים לשמש נושא להסכם בין הצדדים, ולפיכך לא ניתן להסתמך על התקנון כהסכם בוררות בין הצדדים. היסוד השני נוגע לסעיף 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות, הקובע כזאת: "יכולה אגודה רשומה לקבוע בתקנותיה הוראות בנוגע לישוב סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה, בין ע"י הרושם או באופן אחר: תביעה של אגודה רשומה לכל חוב או דרישת תשלום המגיעים לה מחבר, ממי שהיה חבר, או מן הממונה, או מן היורש או בא הכח החוקי של חבר שמת, לרבות קנס שיוטל בהתאם לתקנות האגודה, בין שהודו ובין שלא הודו באותו החוב או באותה דרישת התשלום, הריהי סכסוך הנוגע לעסקי האגודה בגדר סעיף קטן זה". על-פי סעיף זה ניתן לכלול בתקנון הוראה על יישוב סכסוכים בבוררות רק אם הללו נוגעים לעסקי האגודה. הוראת סעיף 52 (1) הנ"ל היא קוגנטית, ועל כן הוראה בתקנון אשר סותרת אותה, איננה תקפה. בפרט טוענים המשיבים, בהסתמך על סעיף 52(1) הנ"ל, כי עניינים שניתן לראותם כחוקתיים אינם יכולים לידון במסגרת של בוררות. היסוד השלישי לטענה מושתת על הוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות, לפיה אם ראה בית המשפט טעם מיוחד לכך שהסכסוך לא יידון בבוררות, הריהו רשאי שלא לעכב את ההליכים.
7. בתשובתה טוענת האגודה, כי הסכסוך דנן נובע מעסקי האגודה. לשיטתה, אם יש למשיבים זכות להרשם כבעלי הזכויות במגרש הרי שהיא נובעת מהיותם חברים באגודה. לטענת האגודה, יש ליתן לסעיף 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות פרשנות מרחיבה. בנוסף לכך, הסכסוך נשוא התביעה הוא סכסוך פנימי רגיל בין האגודה לבין חבר, ואין לראותו כסכסוך 'חוקתי'. אם ישנן שאלות בעלות אופי חוקתי הנובעות מן התביעה, טוענת האגודה כי הן שאלות נלוות, אינצינדנטאליות, בעוד שגופו של הסכסוך ועיקרו אינם בעלי אופי כזה. כמו כן, האגודה מבקשת לשלול את הטענה כי מתקיימים במקרה זה טעמים מיוחדים שיש בהם כדי להצדיק את בירור הסכסוך בפני בית משפט דווקא ולא בפני בורר.
8. הרעיון העומד מאחורי סעיף 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות הוא כי בשל אופיין המיוחד של האגודות האלה ראוי ומתאים כי סכסוכים המתגלעים בקרבן יתבררו בפני בורר, הקרוב לענייניה של האגודה ומכיר מקרוב את פעילותה. בורר שכזה, "חזקה עליו שיטיב משופט למצוא את הדרך ליישר את ההדורים" (דברי כב' השופט י' זוסמן בהמ' 554/64 הלוואה וחסכון חיפה בע"מ נ' גלר, פ"ד יט(1) 319, 327 (1965)). עם זאת, אין בכוחה של האגודה לקבוע כי כל סכסוך יימסר לבוררות. הגבלה זו, המצויה אף היא בסעיף 52(1) הנ"ל, טעמה נעוץ בפגיעה בזכות הגישה לערכאות אשר נלווית לקביעה כי סכסוכים יימסרו לבוררות דווקא. הוראת בוררות שוללת מן האדם את זכותו הבסיסית להביא את תעצומותיו לבירור בבית משפט. בפסיקה נקבע כי יש לפרש את הוראת סעיף 52(1) באופן שיבטא את האיזון הנכון בין שתי המגמות. בהקשר לכך נקבע כי רשימת המקרים המפורטת בסופו איננה רשימה סגורה. זו לא נועדה לבטא מגמה של צמצום ולומר כי רק המקרים המנויים ברשימה ייחשבו לעסקי האגודה, כי אם היא "בבחינת פרט שבא להוסיף על הכלל, דהיינו להרחיב את מושג ה'סכסוך' המופיע ברישה" (דברי כב' השופט י' אנגלרד ברע"א 1139/99 כפר מחולה נ' בית שאן חרוד - אגודה שיתופית של משקי עובדים לתובלה בע"מ, פ"ד נד(4) 262, 275 (2000)).
9. בכך כמובן לא סגי, שכן נותר עדיין לקבוע אלו מבין הסכסוכים ייחשבו נוגעים לעסקי האגודה, ואילו מביניהם לא ייחשבו ככאלה. עוד בזמנים קדמונים התקבלה בפסיקה ההבחנה בין סכסוכים פנימיים לאגודה, שהם סכסוכים הנובעים מן הפעילות העסקית היומיומית של האגודה, לבין סכסוכים חוקתיים, קרי, סכסוכים הנוגעים לשאלות של חוקיות פעולותיה של האגודה, חוקיות מוסדותיה או תוקפם של מינויים שנעשו בה (ראו ע"א 55/59 עולש מושב עובדים בע"מ נ' אריה פיין, פ"ד יג 856, 859 (1959)).
10. המושג סכסוך חוקתי התפרש על-ידי הפסיקה ברחבות, והוא כולל שני מצבים. המצב האחד הוא סכסוך הנוגע שאלת חוקיות פעולות האגודה, לרבות תקפותן של הוראות תקנוניות. סכסוכים מעין אלו הם סכסוכים על נושאים שאינם יכולים להיות עניין להסכם בין הצדדים, ועל כן ממילא, גם לפי דיני הבוררות הכלליים, אינם יכולים להיות נושא לבוררות. כך הרי קובע סעיף 3 לחוק הבוררות: "אין תוקף להסכם בוררות בענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים". המצב האחר שייחשב סכסוך חוקתי, הוא מצב שבו הסכסוך סב על עניין שיכול גם יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים, ואף-על-פי-כן הוא נחשב לחוקתי. בעניין כפר מחולה הנ"ל, הגדיר השופט אנגלרד מצבים כאלה "כאותם העניינים אשר לגביהם קיים - בשל אופיים העקרוני - טעם מיוחד שלא לעכב את ההליכים, וזאת במובן הוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות" (שם, עמוד 280).
11. דרך זו שנתקבלה בפסיקה לפירושו של סעיף 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות, מובילה לשילוב הולם של הוראת סעיף זה בדיני הבוררות הכלליים. סכסוכים פנימיים, יכולים להימסר לבוררות. סכסוכים חוקתיים במובן הראשון, אינם יכולים להימסר לבוררות מחמת הוראתו של סעיף 3 לחוק הבוררות. סכסוכים חוקתיים במובן השני, קרי, כאלה שמבחינת אופיים יש הצדקה כי יתבררו בפני בית משפט דווקא, לא יימסרו לבוררות מכח הוראתו של סעיף 5(ג) לחוק הבוררות, על-פי שיקול דעתו של בית המשפט (יש שחלקו על הגדרה זו, ולטענתם אין ניתן לכנות סכסוכים מן הסוג השני כ'חוקתיים' (ראו ס' אוטולנגי בוררות דין ונוהל א 196 (תשס"ה); ה"פ (י-ם) 5138/06 נטף - אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ נ' עוזי ורמה בן צבי (20.12.2006); כך או כך, ספק אם לשאלת ההגדרה יש נפקות למעשה).
בדרך זו יש לבחון אפוא את הסכסוכים, האם ראויים הם לבוררות אם לאו; וכך יש לפרש גם את הוראת סעיף 176 לתקנון האגודה, אשר אין בכוחה לסתור את הוראותיהם הקוגנטיות של חוק הבוררות ופקודת האגודות השיתופיות.
12. אני סבור כי הסכסוך דנן איננו סכסוך בעניין פנימי, וכי הוא שייך לקבוצת הסכסוכים החוקתיים, במובן הראשון הנ"ל. ראשית, נקל להבחין כי סוגיית השיוך איננה עניין רגיל של עסקיה השוטפים והיום-יומיים של האגודה, על-פי ייעודה והגדרתה. זהו מהלך חריג, ייחודי, ניתן לומר אף היסטורי - בקנה מידה של חיי המושב - שבו משתנה מערך הזכויות בנכסים שבשטח המושב, והחברים זוכים להפוך לבעלי הזכויות של הנכסים שבהם הם מתגוררים. גם אם ניתן לראות במחלוקת "עניין פרטי אזרחי שבין המשיבים למבקש בלבד", כפי שהגדירוהו המשיבים, אין די בכך כדי לעשותו לאחד מעסקיה של האגודה. שנית, אופיה של השאלה המתעוררת הוא עקרוני במובהק: האם, מתי ובאלו תנאים ניתן להתנות את זכותו של חבר באגודה לקבלת דבר-מה שניתן לכלל החברים, בביטולו או בסיומו של הליך משפטי אשר מתנהל בינו לבין האגודה? האם יש בכך פגיעה בזכות הגישה לערכאות? האם יש בכך פגיעה בשוויון? האם נפגע בכך קניינו של החבר? אלו שאלות קלאסיות מתחום מעמדן של זכויות הפרט, וראוי, על-פי הדרך שהיתוותה הפסיקה, כי הן תוכרענה בבית משפט ולא בהליך של בוררות. שלישית, בהמשך לשאלות הנ"ל, עולה השאלה האם ההחלטה שנתקבלה על-ידי אסיפת החברים היא בת תוקף. שאלה זו תושפע, כמובן, מן התשובה לשאלות הנ"ל, אולם מעצם טיבה וסוגה היא שאלה חוקתית, שכן היא נוגעת לסדרי המינהל ולסמכויותיה של האגודה לדון ולקבל החלטות מעין זו הנדונה, שזהו תחום חוקתי מובהק.