בעניין: בקשה להבאת ראיות לסתור פסק דין פלילי מרשיע
1. בפניי בקשת הנתבע להבאת ראיות לסתור פסק דין פלילי מרשיע, בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971 (להלן: "
פקודת הראיות").
2. זוהי תביעה שהגיש התובע נגד הנתבע לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת דרכים שבה היו מעורבים השניים ביום 22.6.09 (להלן:
"התאונה").
3. מכתב התביעה על נספחיו עולה כי בעקבות התאונה הוגש נגד הנתבע כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בעכו (ת"ד 3250-04-10) שבו נטען כי נהג ברשלנות בכך שבהגיעו לצומת לא ציית לתמרור המורה לו לתת זכות קדימה, נכנס לצומת מבלי שנתן זכות קדימה לאופנוע שבו נהג התובע, ובכך חסם את דרך נסיעתו וגרם לתאונה. כתוצאה מהתאונה נחבל התובע חבלות של ממש וניזוקו כלי הרכב. לנתבע יוחסו עבירות של נהיגה רשלנית, נהיגה בדרך הגורמת לנזק, אי מתן זכות קדימה וגרימת חבלה של ממש.
4. ביום 18.11.10 הורשע הנתבע, על פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהתאם להסדר טיעון בין הצדדים נגזרו על הנתבע עונשים של מאסר מותנה, פסילת רישיון נהיגה בפועל, פסילה רישיון נהיגה על תנאי, קנס והתחייבות להימנע מעבירה (להלן: "
פסק הדין הפלילי").
5. בבקשה זו עותר הנתבע כי יותר לו להביא ראיות לסתור את שנקבע בפסק הדין הפלילי. טענתו העיקרית היא כי בפסק הדין הפלילי הורשע על פי הודאתו, מבלי שנשמעו ראיות ומבלי שנקבעו ממצאים פוזיטיביים על ידי בית המשפט. לטענתו בחר להודות במטרה לחסוך עינוי דין. עוד הוא מציין כי ברשותו חוות דעת מומחה שאותה הוא מבקש להגיש, אשר נערכה לאחר שניתן פסק הדין הפלילי. הנתבע טוען כי יש לאפשר לו להציג ראיה זו וראיות נוספות המצביעות על כך שהאשם המכריע לקרות התאונה מוטל על התובע, וזאת על מנת למנוע עיוות דין. לטענתו ראיות אלה מוכיחות את אחריותו של התובע לקרות התאונה, ולחילופין אשם תורם שלו.
6. התובע מתנגד לבקשה. לטענתו, הראיות שעליהן מבקש הנתבע להסתמך אינן חדשות, אלא ראיות הלקוחות מתיק החקירה הפלילי, כך שלנתבע הייתה אפשרות להתייחס אליהן במסגרת אותו הליך. גם את חוות דעת המומחה שמבקש הנתבע להגיש הוא יכול היה להגיש במסגרת ההליך הפלילי, ומשלא עשה כן אין לו אלא להלין על עצמו.
7. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. עם זאת אין מניעה כי הנתבע יביא ראיות להוכחת אשם תורם של התובע.
8. סעיף 42 א(א) לפקודת הראיות קובע:
"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".
סעיף 42ג לפקודת הראיות קובע:
"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיות לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".
9. בפסיקה נקבע כי רשות להבאת ראיות לסתור לא תינתן כדבר שבשגרה, אלא רק בנסיבות מיוחדות, כאשר נוכח בית המשפט כי הדבר דרוש על מנת למנוע עיוות דין:
"כוונתו של המחוקק היתה, כך נראה לי, להגביל את הבאתן של ראיות כאלה לאותם מקרים שבהם עלול איסור הבאתן לגרום לתוצאה אשר, לפי תחושתו של השופט היושב בדין, היא בלתי צודקת בעליל, או מקפחת קיפוח קשה את הנתבע בהגנתו או שהיא בבחינת 'ייקוב הדין את ההר' " (ת.א. (מחוזי ב"ש) 197/72
יוסף זריהן נ' יוסף ליבוביץ, פ"מ תשל"ה (1) 270, 275; וראה גם: י.קדמי,
על הראיות (חלק שלישי, מהדורת תש"ע-2009) בעמ' 1570-1571).
אין די בהעלאת טענה בעלמא בדבר קיומו של חשש לעיוות דין, אלא מדובר בטענה המצריכה סימוכין בחומר הראיות (ראה: פסק דינם של שופטי הרוב בע"א (מחוזי ב"ש) 64/81
אלן בן חמו נ' קרנית, פ"מ תשמ"ה (ב) 115).
10. במקרה זה טוען, כאמור, הנתבע כי הורשע על פי הודאתו, אשר ניתנה מטעמי נוחות, ולא לאחר שמיעת ראיות. אלא שדינו של פסק דין פלילי המרשיע אדם על פי הודאתו הוא כדינו של פסק דין פלילי מרשיע שניתן לאחר שמיעת ראיות. העובדה שמדובר בפסק דין שניתן ללא שמיעת ראיות אינה מהווה נסיבה מיוחדת המצדיקה היענות לבקשה להבאת ראיות לסתור. כאשר מדובר בפסק דין המרשיע אדם על פי הודאתו, עובדות כתב האישום שבו הודה הן בגדר ה"ממצאים" שבפסק הדין:
"ומכאן, מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן על פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו, ובשל כך בגדר ה"ממצאים" שבפסק הדין ...
...
דעתי היא, על כן, כי אין לפרש את המונח "ממצאים" בסעיף 42א(א) באופן צר ככולל אך ורק ממצאים שקבע בית המשפט לאחר גביית ראיות. סבורני כי המונח "ממצאים" חובק גם את עובדות כתב האישום שהנאשם הודה בהן. אלה כאלה יהיו קבילים במשפט האזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם" (ע"א 71/85
אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא (4) 327 (1987) בפסקה 4 לפסק הדין; וכן ראה: ע"א 285/80
שיף נ' אליאסי, פ"ד לד(4), 752 (1980)).