ב
שאלות האחריות- חובת היידוע והיקפה, הפרת החובה
ובשאלת הנזק הראייתי
מבוא
1. גזזת היא מחלת עור מדבקת של הקרקפת. היא נגרמת על ידי פטריות המשתכנות בשורשי השערה, גורמת לנשירת השערות, קרחות, כתמים, פצעים והצטלקויות של עור הקרקפת. לאורך השנים טופלה המחלה על ידי תלישת השיער באזור הנגוע או בראש כולו, במריחת משחות או תכשירים שונים. לאחר גילוי קרני ה- X על ידי רנטגן בשנת 1895, החל להיעשות שימוש בהן כדי להביא לנשירת השיעור ללא כאב. במשך השנים התרחב השימוש בקרני ה- X (שנודעו לימים בשם קרני רנטגן) בחולי מחלת הגזזת, והחל משנות החמישים הוכנס הטיפול הקרינתי לשימוש בחולי מחלת הגזזת בישראל (המידע האמור כלול במסמכים שהוגשו ובחוות הדעת השונות).
2. עניינן של התביעות הוא הנזקים שנגרמו למי שהוקרן בילדותו כנגד מחלת הגזזת (להלן לשם הנוחות ייקראו "
המוקרנים"). הקרנה זו, כך ידוע היום, חשפה את ציבור המוקרנים לסיכון מוגבר לחלות במחלות שונות, ובהן: גידולים בעור ובעיקר בקרקפת; פגיעה בבלוטת התריס ובבלוטת הרוק, גידולים במוח - מנינגיומות וסרטן שד. כיום אין עוד מחלוקת כי הנתבעת (להלן גם: "
המדינה") והגופים השונים שביצעו את ההקרנות לא ידעו באותה עת על הסיכון הנובע מהן, ואין לראות בעצם הקרנתם של הנפגעים התרשלות. על אף זאת, הנפגעים - המוקרנים - זכאים לפיצוי מכוח החוק לפיצוי נפגעי הגזזת, תשנ"ד - 1994 (להלן:
"חוק הגזזת"), בתנאים ובדרכים שנקבעו בחוק הגזזת. שלושת הנפגעים, התובעים בתביעות מושא החלטה זו, אכן הוכרו כזכאים לפיצוי לפי חוק הגזזת.
3. התביעות שלפני (שהן חלק מקבוצה של כ- 60 תביעות המתבררות בבית משפט זה), ותביעות רבות אחרות שמתבררות בבתי משפט שונים ברחבי הארץ (לטענת המדינה מדובר ב- 250 הליכים משפטים), נשענות על עילת תביעה שונה - והיא הפרת חובתה של המדינה להביא לידיעת ציבור המוקרנים כי הם משתייכים לקבוצה החשופה לסיכון מוגבר לחלות באחת המחלות שנזכרו לעיל. הטלתה של חובה זו - "חובת היידוע" - יוצאת מנקודת מוצא ולפיה המדינה הייתה מודעת לכך שמוקרני הגזזת חשופים לסיכון מוגבר לחלות במחלות בשל ההקרנה, אך נמנעה מלהביא את המידע על כך לידיעתם, עם קבלת המידע או מיד לאחר מכן. זה אפוא המסד שעליו נבנה המבנה כולו.
4. השאלות המחייבות הכרעה הן: האם הייתה מוטלת על המדינה החובה ליידע את ציבור מוקרני הגזזת מפני אותו סיכון מוגבר; מה היקפה של החובה והאם המדינה הפרה את חובתה. ככל שהתשובה לשאלות אלה תהיה בחיוב - יהיה מקום לבחון את השאלה האם הפרת החובה הסבה גם נזק ראייתי המעביר את נטל הוכחת הקשר הסיבתי או חלקים ממרכיביו אל המדינה. לאחר מכן יש לערוך דיון פרטני באשר לכל אחד מהתובעים בשאלת הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לו לבין הפרת החובה וכן בשומת הפיצוי המגיע לו, ולדון בשאלות ספציפיות נוספות המתעוררות בכל אחד מהתיקים.
5. לצד הדיון בסוגיות שתוארו לעיל, מתחייבת הכרעה באשר למעמדן של קביעות שניתנו בהליכים קודמים שהתנהלו בבתי המשפט בערכאות שונות, לרבות קביעותיו של בית המשפט העליון. במסגרת אותם הליכים, אליהם אתייחס להלן בהרחבה, קבע בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים קביעות חד משמעיות באשר לחובה, היקפה של החובה והפרתה. בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דין זה נדחתה. עוד נקבעו קביעות דומות לאלה בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בנצרת. עמדת התובעים היא כי ההכרעה בסוגיות שתוארו לעיל כבר נעשתה ומחייבת את בית משפט זה לפעול בהתאם לאותה הכרעה ובכך לסיים את הדיון בשאלת החובה, היקפה והפרתה. עמדת המדינה היא כי הקביעות שניתנו שם אינן מחייבות.
6. בכדי להביא לסיום מהיר של ההתדיינות לאחר העברת התביעות לטיפולי, העדפתי להימנע מדיון בשאלות מקדמיות. במקום זאת בוררו שלוש התביעות שפסקי הדין בהן ניתנים במקביל - עד תומן, תוך שהובהר כי כלל השאלות, לרבות אלו המקדמיות, יידונו בסוף ההליך. בהמשך לכך הביאה המדינה מסכת ראייתית נרחבת ואכן ניהלה את ההליכים מחדש כאילו לא היו קביעות קודמות, וזאת בניסיון לשכנע כי אין לראות באותן קביעות, לרבות אלה שנקבעו על ידי בית המשפט העליון, כמחייבות, ומתוך מטרה להראות כי יש לקבוע קביעות אחרות.
7. החלטה זו משותפת לשלושת התובעים שתביעותיהן נדונו כאמור (אשר ייקראו להלן מטעמי נוחות גם בשמם:
"ג.פ ", "
י.מ" ו-
"מ'"). ההחלטה מתייחסת לסוגיות הכלליות שהזכרתי לעיל הקשורות לאחריות: החובה, היקפה ואופן הביצוע שלה; מעמד הקביעות בהליכים הקודמים והנזק הראייתי. לצד החלטה זו ניתנים במקביל שלושה פסקי דין בכל אחת מהתביעות אשר במסגרתם נדונות שאלות הקשר הסיבתי, הנזק ושאלות נוספות שמחייבות מטבע הדברים התייחסות פרטנית לכל אחד מהתובעים בנפרד. ככל שקיימים נושאים משותפים הנוגעים לקשר הסיבתי ולנזק, הרי שאלו ידונו בפסקי הדין הנפרדים. יחד עם זאת, ככל שאין מניעה לכך, תעשנה מרבית הקביעות בתביעתם של מ', ופסקי הדין הנוספים של מר ג.פ ומר מולהי - לא יחזרו על הכרעות בסוגיות משותפות לקשר הסיבתי ולפגיעה באוטונומיה. במסגרת ההחלטה זו לא תעשה הבחנה בין הטענות שנטענו בכל אחד מהתיקים, וזאת נוכח האופן המשולב שבו הובאו הראיות ונחקרו העדים במקביל בתיקים השונים.
הרקע ההיסטורי
מחקרו של פרופ' ברוך מודן והדיווחים בעקבותיו
8. הרקע ההיסטורי של הטיפול במוקרני גזזת נלמד בעיקר משורה של מסמכים שהוגשו וברובו אינו שנוי במחלוקת. המקור למידע ההיסטורי הוא חוות דעתה של פרופ' שפרה שוורץ, אשר דנה בדיון התקשורתי אודות תוצאות הטיפול בהקרנות בחולי הגזזת בישראל. לצד מסקנותיה של פרופ' שוורץ שידונו בנפרד כוללת חוות הדעת סקירה רחבה של מסמכים שניתן ללמוד מהם, כמו גם ממסמכים אחרים, את הרקע ההיסטורי להקרנות נגד מחלת הגזזת והטיפול בתוצאותיהן. כאמור, אין מחלוקת עובדתית במרבית מהנושאים. בחרתי לערוך סקירה (אשר עלולה להיות מייגעת משהו) של המסמכים השונים, משום שחלק לא מבוטל מהמסמכים נחשפו לראשונה בהליכים שלפני ולא עמדו בפני בתי המשפט בעת שניתנו ההכרעות הקודמות, וכן כי יש בהם כדי לתת רקע נדרש להחלטות שהתקבלו ולביצוען.
9. הקרנת ילדים בשל מחלת הגזזת נעשתה לפי המסמכים בין השנים 1948-1960, ובמהלך תקופה זו הוקרנו כ- 25,000 ילדים. מתוך ילדים אלו הוקרנו מחצית בשער העלייה - שם הוקם מרכז לטיפול בנפגעי גזזת. מקומות נוספים שבהם בוצעו ההקרנות הם מכוני הרנטגן של קופת חולים הכללית ברחוב זמנהוף בתל אביב ובחיפה, וכן מכונים נוספים. עם כניסתה לשימוש רפואי של תרופת הגריזופולבין לריפוי מחלת הגזזת - תרופה שניתן ליטול אותה דרך הפה - הופסקו ההקרנות.
10. מקורו של המחקר הרפואי בכל הנוגע להשלכות ההקרנות כנגד מחלת הגזזת הוא בפרופ' ברוך מודן המנוח, אשר החל עוד בשנת 1965 בחקר הנושא. פרופ' מודן הוא אביו של המחקר ומי שליווה אותו שנים רבות. במסגרת המחקר ערך במהלך השנים פרופ' מודן קובץ שמכיל 10,834 שמות של אנשים שעברו טיפול בהקרנות (הקובץ ייקרא להלן:
"קובץ מודן"). לפי המידע שאסף, כפי שהוא עולה מדו"ח ועדת כהן, אליו אתייחס בהמשך, מתוך כ- 20,000 מוקרנים יהודים שקיבלו טיפול בישראל נמצאו 16,473 תיקי טיפול מקוריים. התיקים לא הכילו מספרי תעודת זהות ולכן זיהוי האנשים נעשה על ידי חיפוש המטופל במרשם התושבים על פי שמו, תאריך הלידה ושם האב. כך הוצאו מהמחקר כל המטופלים בעלי שמות נפוצים. אותם המוקרנים שאותרו כלולים בקובץ. כאן המקום להזכיר כי פרופ' מודן כיהן משך שנים כמשנה למנהל הכללי של משרד הבריאות ולאחר מכן כמנהל הכללי של המשרד.
11. בשנת 1974 פרסם לראשונה פרופ' מודן את תוצאות המחקר שערך על קבוצת המוקרנים תוך השוואתן לקבוצות ביקורת וזאת בעיתון ה- Lancet. כבר בפרסום זה הצביע פרופ' מודן על שיעור גבוה של גידולי ראש וצוואר בקבוצת המוקרנים לעומת קבוצת הביקורת - הן בדרך של גידולים ממאירים והן במנינגיומות שפירות. בחודש יוני 1975 פרסם פרופ' מודן את מחקרו בעברית בעיתון הרפואה (ב' מודן, "ריבוי של שאתות בבלוטת התריס בדרך?",
הרפואה, 541 (1975)).
12. מקור מקביל מאוחר יותר לזיהוי מוקרנים הוא כרטיסיות שתיעדו שמית את הטיפול בהקרנה שנעשה בסניף זמנהוף של קופת חולים הכללית (כרטיסיות אלה יקראו להלן: "
כרטיסיות זמנהוף").
13. כתבות שונות מהעיתונות באותם ימים צורפו לחוות דעתה של פרופ' שוורץ, מהן עולה כי לאחר פרסום מחקרו של פרופ' מודן הופיעו כתבות המתארות את המחקר והממצאים בעיתון מעריב ובעיתון דבר. במסגרת הכתבה בעיתון דבר כלולה גם קריאתו של פרופ' מודן לכל מי שהוקרן בילדותו להגיע לבדיקות איתור בבית החולים תל השומר. כתבה נוספת התפרסמה בחודש ינואר 1976 בעיתון ידיעות אחרונות, וגם היא כללה קריאה למי שטופל בהקרנות לפנות בכתב או להגיע לבדיקה אצל פרופ' מודן. פרופ' שוורץ מספרת כי לאחר אותן קריאות הגיעו לבדיקת מעקב 440 אנשים.
14. בשנים שלאחר מכן מתועדת כתבה חוזרת בעיתון ידיעות אחרונות משנת 1980, וכן פרסום בשנת 1986 אודות תביעת פיצויים שהוגשה נגד המדינה על ידי אדם שהוקרן בילדותו וסבל ממנינגיומה. באוגוסט 1987 פורסמה כתבה בנושא בעיתון מעריב, ולאחר מכן באוקטובר 1988 התפרסמה ידיעה על מחקר נוסף בעיתון הארץ. בשנת 1989 התפרסמה בעיתון כלבו המופץ באזור חיפה כתבה הדנה במחקרו של פרופ' מודן, תוך אזכור קריאה של דובר משרד הבריאות לכל הנשים שעברו את הטיפול בהקרנה נגד גזזת בשנות ה- 50 לעבור בדיקת שד. כתבה זו נזכרת בכתבה נוספת שפורסמה בעיתון הארץ באותה תקופה. בעקבות הדברים פורסמה גם כתבת תחקיר בעיתון ידיעות אחרונות בחודש אוגוסט 1989, הכוללת גם סיפור אישי של מוקרני גזזת שחלו.