בפני בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 9.1.06 (להלן בהתאמה-
"הבקשה";"ההחלטה") שבה קבעתי כי הנתבעת (המבקשת) תמציא את מען מגוריה עד ליום 20.1.06. בגדרי הבקשה נתבקשתי
לבטל החלטה זו, בשני נימוקים: נימוק דיוני ונימוק מהותי.
הנימוק הדיוני סומך על הטענה לפיה, אין כל חובה על המבקשת, בהיותה מיוצגת, למסור את כתובת מגוריה. נימוק זה מבוסס על האמור בהוראת תקנה 50(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן-
"תקנות סד"א"). תקנה זו מורה אותנו, לאמור:
"מען להמצאה
בכתב ההגנה יציין הנתבע את מספר זהותו
וכן מען להמצאת כתבי בי-דין, שיהא-
(1) מקום מגוריו של הנתבע- אם הוא טוען לעצמו;
(2) משרד עורך דינו של הנתבע- אם עורך דין מייצג אותו;
(3) מקום מגוריו או מקום עסקו של מי שנתמנה מורשה לקבלת כתבי בי-דין לפי תקנה 478"
(ההדגשה שלי- מ' י')
.
הנימוק המהותי מיוסד על האמור בתצהירה של המבקשת (מיום 24.1.06), המצורף לבקשה. בתצהיר זה נאמר, כי עוד לפני פתיחת ההליכים המשפטיים כנגד המבקשת, נהג המשיב 1 להתקשר אליה פעמים רבות על מנת לגבות את החוב הנטען על ידו. המבקשת משוכנעת, כי עם מסירת כתובתה בהליכים שבפניי, יהיו היא וילדיה נתונים להטרדות ורדיפות מצד המשיב 1 הדומות בסוגן להטרדות המתוארות בסעיפים 4-5 לתצהירה.
בתגובת המשיב 1 לבקשה, אשר לא נתמכה בתצהיר, טוען המשיב 1, כי לא קיים הליך של עיון מחדש בהחלטה וכי בית משפט זה איננו משמש ערכאת ערעור על החלטותיו. לעיצומם של דברים, כופר המשיב 1 בטענות העובדתיות אותן העלתה המבקשת בתצהירה הנזכרות בתמצית דלעיל. המשיב 1 מוסיף, כי בישיבת יום 26.6.05 מסרה המבקשת את כתובת מגוריה הקודמת (אשר נשתנתה בינתיים) ללא כל חשש ובלא להעלות בפני בית המשפט אף לא אחד מן הנימוקים המובאים בבקשתה הנוכחית. לפיכך, מבקש המשיב 1 מבית המשפט לדחות את הבקשה.
בתשובת המבקשת לתגובת המשיב 1 טוענת המבקשת, כי העובדות המועלות בתצהירה לא נסתרו בתצהיר נגדי. משכך, יש לראותן כמוכחות. מעבר לכך, חוזרת המבקשת על האמור בבקשה, תוך שמפנה היא את בית המשפט לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 3604/02
אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505 (להלן-
"פסק הדין בעניין אוקו"), בגדרו נקבע כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית דין ולפיכך הערכאה שהחליטה לגביה בראשונה רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה.
לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה, אני סבור כי דין הבקשה להתקבל. שוכנעתי, על יסוד הנימוק הדיוני המועלה בבקשה ומבלי צורך להידרש למחלוקת העובדתית הנטושה בין הצדדים לגבי קיומן או אי קיומן של הטרדות קודמות מצד המשיב 1, והשלכתן של אלה על המבוקש בבקשה, כי החלטתי מיום 9.1.06 הינה החלטה מוטעית.
בפסק הדין בעניין
אוקו הנזכר לעיל נפסק, כי:
"נסיבות חדשות אשר התרחשו לאחר מתן ההחלטה המקורית, פותחות פתח לשינויה על ידי הערכאה המקורית (י' זוסמן
סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995, 774). אולם, אף אם לא חל שינוי בנסיבות, נתונה לערכאה שנתנה את החלטת הביניים הסמכות לשנותה, אם כי הדבר ייעשה אך במקרים נדירים, כאשר מתברר לבית המשפט, כי נתן החלטה מוטעית (ע"א 37/68
גינז נ' מאירי, פ"ד כב (1) 525; ע"א 9396/00
קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' זנגי, פ"ד נה(3) 537)".
בית המשפט העליון חזר על הלכת
אוקו
אף בפסקי דין מאוחרים יותר: רע"א 9728/04
עצמון ואח' נ' חיפה כימיקלים בע"מ ואח'
, תקדין עליון 2005 (1) 1155; ע"א 5234/04
ר.י.ו מהנדסים בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, סניף רמת-גן
, תקדין עליון כרך 2005(1) 2317; רע"א 9057/04
אליהו מור יוסף ואח' נ' ותארי ציון מרצפות בע"מ
, תקדין עליון 2005(1) 562.
הנני בדעה, כי נסיבות המקרה שבפני מצדיקות עיון מחדש בהחלטה. הוראת תקנה 50 לתקנות סד"א קובעת כי נתבע
חייב לציין בכותרת כתב הגנתו שני פרטים אינפורמטיביים הכרחיים: מספר זהות וכן מען להמצאת כתבי בי-דין. מענו של הנתבע להמצאת כתבי בי דין
הינו אחד משלושה אלה: מקום מגוריו, משרד עורך דינו או מען מורשהו. אם הנתבע טוען לעצמו, חייב הוא לקבוע כמען להמצאת המסמכים את מקום מגוריו, אך לא את מקום עסקו.
אם הוא מיוצג על ידי עורך דין,
מען ההמצאה יכול להיות רק משרד עורך הדין (ראה האמור בספרו של מ' קשת
הזכויות הדיוניות וסדר הדין האזרחי הלכה ומעשה
(מהדורה 14, כרך 1) 439).
חשוב לציין, כי לגבי תובע (בשונה מנתבע) המצב שונה. בתקנה 9 לתקנות סד"א מנויים שורה של פרטים אשר חובה לכלול בכתב תביעה. בתקנת משנה (2) לתקנה זו נקבע, כי תובע נדרש לפרט בכתב התביעה את שמו, מספר זהותו, מקום מגוריו ומען להמצאת כתבי בי-דין. מען להמצאה מוגדר בהוראת תקנה 10 לתקנות סד"א באופן דומה להגדרה הקבועה בתקנה 50. נמצאנו למדים, כי תובע חייב לציין בכתב התביעה את מקום מגוריו ללא קשר למען ההמצאה שהוא מוסר. פשיטא: ממקרא הוראות תקנה 9(2) ו-10 בצוותא, עולה כי אף אם התובע מיוצג על ידי עורך דין ומשכך המען להמצאת כתבי בי-דין נמצא במשרד עורך דינו, עדיין נדרש הוא לציין בפתח כתב התביעה את מקום מגוריו.
הנה כי כן, על יסוד האמור בהוראת תקנה 50(2) לתקנות סד"א, ובהעדר כל הצדקה עניינית ומסתברת לסטות מן האמור בה בענייננו, הנני מבטל את החלטתי מיום 9.1.06 וקובע, כי
אין חובה על המבקשת למסור למשיב 1 את מקום מגוריה. טוב יעשו המבקשת והמשיב 1 (אשר מערכת היחסים ביניהם ממילא טעונה, מורכבת ואמוציונאלית), אם ינהלו את שיגם ושיחם בכל הקשור לתובענות שבכותרת,
אך ורק באמצעות עורכי דינם. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום,
23 במרץ 2006 (כ"ג באדר התשס"ו)
, בהעדר הצדדים.
__________________
מאיר יפרח-שופט