עניינה של החלטה זו, הכרעה בשאלה האם פיצוי בגין ירידת ערך נכס מקרקעין כתוצאה מקיום מטרד, "בולע" גם פיצוי בגין נזק לא ממוני בשל המטרדים הנטענים.
רקע עובדתי - בקליפת האגוז
התובעים בשתי התביעות המאוחדות, הינם בעלי דירות המצויות בקירבת התחנה המרכזית החדשה בתל - אביב (להלן :"התחנה המרכזית החדשה").
התובעים טוענים לקיומה של אחריות בנזיקין של הנתבעות, בגין הקמתה והפעלתה של התחנה המרכזית החדשה. התובעים עותרים לפיצויים בגין ירידת ערך דירותיהם ובגין הנזק הלא ממוני שנגרם להם בשל מטרדי רעש, זיהום אויר, פיח, מפגעי ריח, סיכונים בריאותיים ופגיעה באיכות החיים שעל פי הנטען, נגרמו להם כתוצאה מהקמתה והפעלתה של התחנה המרכזית החדשה.
התביעה בת.א. 6127-08-07 (להלן:"תביעת פרץ"), הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל- אביב יפו, בשנת 1993.
התביעה בת.א. 6120-08-07 (להלן:"תביעת טוויל"), הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל- אביב יפו, בשנת 1996.
עם הקמתו של בית המשפט המחוזי מרכז, הועבר הדיון בתביעות האמורות לבית משפט זה.
אשר לסוגיית ירידת ערך הדירות, הגיעו הצדדים להסכמה שאושרה וקיבלה תוקף של החלטה, על פיה, לצרכי פשרה, מבלי להודות בטענה כלשהי, אם וככל שיקבע כי הנתבעות או מי מהן, אחראית כלפי התובעים, לירידת ערך הדירות נושא התביעה, אזי מוסכם כי סכום ירידת הערך של הדירות בתביעת פרץ, יעמוד על סך של 100,000 דולר ארה"ב, לפי ערכם בש"ח ביום מתן פסק הדין בשאלת האחריות וסכום ירידת הערך של הדירות בתביעת טוויל ,יעמוד על סך של 80,000 דולר ארה"ב, לפי ערכם בש"ח ביום מתן פסק הדין לעניין האחריות (ראה החלטת כב' השופטת ר. רונן מיום 15.11.06).
ב"כ הצדדים הגיעו להסכמה כי בשלב זה תוכרע השאלה המשפטית האם הפיצוי על ירידת ערך הדירות, "בולע" פיצוי בגין נזקים לא ממוניים בשל המטרדים הנטענים. דהיינו, האם מדובר בשני ראשי נזק נפרדים, אשר בגין כל אחד מהם זכאים התובעים לפיצוי או שמא מדובר בראשי נזק חופפים ובטענה לכפל פיצוי.
על פי החלטת כב' השופט מנהיים, מיום 9.1.11, הוגשו על ידי הצדדים,סיכומים בכתב, בשאלה האמורה - וכעת לי להכריע בה.
טענות התובעים
התובעים טוענים כי הינם זכאים הן לפיצוי בגין ירידת ערך הדירות שהינו נזק כלכלי והן לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם להם בגין המטרדים הנטענים, כפועל יוצא מעובדת מגוריהם בקירבת התחנה המרכזית החדשה. התובעים עומדים בהקשר זה, על האבחנה בין תובע המתגורר בפועל בדירה המצויה באיזור הרלבנטי וסובל מהמטרדים הנטענים, לבין מי שהינו בעל דירה באיזור הרלבנטי, אך אינו מתגורר בה. לטענת התובעים, לבעל דירה, באיזור הרלבנטי, אשר אינו מתגורר בדירתו, נגרם נזק רק בגין ירידת ערך הדירה בעוד שלבעל דירה המתגורר בפועל, באיזור הרלבנטי, נגרם נזק נוסף, מעבר לנזק בגין ירידת ערך הדירה, בגין הפגיעה באיכות החיים כתוצאה ממטרדי הרעש, ריח, זיהום האויר וכיוצ"ב.
התובעים מוסיפים וטוענים כי נוכח העקרון המנחה בדיני הנזיקין - עיקרון השבת המצב לקדמותו, מקום בו לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו, יש לפצות את הניזוקים בכסף, בגין מלוא נזקיהם , הן בגין ירידת הערך והן בגין המטרדים הקשים אותם הם סובלים מידי יום ביומו, נוכח עובדת מגוריהם בדירותיהם.
התובעים מסתמכים על ההלכה שנקבעה בע"א 44/76
אתא חברה לטקסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ, פ"ד ל(3)785 (1976) (להלן: "פרשת אתא נ' שוורץ"), במסגרתה נדונה תביעתו של מי שגר בשכנות למפעל שהוקם על ידי אתא וסבל מטרד רעש כתוצאה ממתקני האוורור והקירור של המפעל. בית המשפט העליון, הכיר בזכותו של בעל הדירה, להפסקת המטרד ועמד על האבחנה בין הפגיעה הרכושית והפגיעה הלא רכושית הנגרמת כתוצאה מהמטרד.
התובעים מוסיפים ומפנים לפסק דינה של כב' השופטת לבהר שרון בת.א. 1412/95 (מחוזי תל- אביב יפו)
אהובה בצלאל נ' התחנה המרכזית החדשה בתל אביב (לא פורסם, 10.8.04) (להלן: "פרשת אהובה בצלאל"), במסגרתו נדונה תביעתם של כ- 100 דיירים המתגוררים בסמוך לתחנה המרכזית החדשה. כב' השופטת לבהר שרון, נדרשה לשאלה האם הפיצוי בגין ירידת ערך הדירות והפיצוי בגין מטרד, מהווה "כפל פיצוי" וקבעה כי מדובר בראשי נזק נפרדים שאינם חופפים.
התובעים מטעימים אמנם כי פסק דינה של כב' השופטת לבהר שרון בפרשת אהובה בצלאל, כמו גם פסק דין קודם שניתן בפרשה זו, על ידי כב' השופט טלגם, בוטלו במסגרת הסכם פשרה שהושג בין הצדדים, במסגרת הליכי גישור. אולם לטענתם, מבחינה משפטית, פסקי הדין אשר ניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בפרשת אהובה בצלאל, מדברים בעד עצמם ולא בוטלו על ידי בית המשפט העליון, לגופם של דברים אלא כחלק מהסדר פשרה כולל.
טענות הנתבעות
הנתבעות טוענות כי פסק דינו של כב' השופט טלגם, בפרשת אהובה בצלאל, בוטל כליל על ידי בית המשפט העליון ואילו פסק דינה של כב' השופטת לבהר שרון, היה נתון לערעור, ועל כן לא ניתן לראות בפסקי הדין הללו הלכה ואפילו לא הלכה מנחה.
לגופו של עניין, טוענות הנתבעות כי פסיקתם של כב' השופט טלגם ושל כב' השופטת לבהר שרון, בפרשת אהובה בצלאל, לפיה ישולמו לבעלי הדירות בסביבת התחנה המרכזית החדשה, הן פיצויים בגין ירידת ערך הדירות והן בגין אבדן הנאה וסבל, הינה שגויה שכן היא מזכה את התובעים, בפיצוי כפול בגין אותה עוולה ואותו נזק.