1. ביום 30.1.2012 הגיש המשיב תביעה נגד המבקש, לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהרעלת מזון בעלי חיים שרכש ממנו.
בכתב התביעה נטען כי במאי 2011 (צריך להיות - 2010) הזמין המשיב, העוסק בגידול בעל חיים לבשר, מהמבקש, הסוחר בקש וחציר, 400 חבילות חציר דגן סוג' א', מקציר 2010, בתמורה לסך 40,000 ש"ח בצירוף מע"מ. משהחלו פרותיו של המשיב לאכול את החציר שנרכש מהמבקש, חלק מהן מתו ואצל חלק נוסף אירעו הפלות. תוצאות בדיקות מעבדה של שתי גופות של פרות שמתו בנסיבות אלו העלו קיומו של אחוז גבוה של "ניטראט בצמחים" ו"ניטראט בנוזלים". לטענת המשיב, אחוז ניטראט גבוה בחציר שנרכש מהמבקש היווה את החומר הרעיל שהביא לתמותת הפרות ולהפלות אצל חלק מהן. כאמור, בגין נזקי המשיב כתוצאה מהתרחשויות אלו הוגשה התביעה.
2. המבקש הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף, עקב מעשה בית דין, לאור קיומו של "פסק בוררות" בין המשיב, מצד אחד, לבין המבקש ויוסף חלפלה, מצד שני, שניתן ביום י"ב כסלו תשע"ב, 8 דצמבר 2012, על ידי שמואל אליהו, רבה של העיר צפת.
3. בתגובתו טען המשיב כי הבורר מעולם לא נדרש להכריע בשאלת אחריותו של המבקש לנזקי המשיב, מאחר ופשרה בין המבקש למשיב הושגה באפריל 2011, עוד בטרם הגיעו הצדדים אל הבורר. כל שנתבקש הבורר בפגישה ביולי 2007 (בהמשך נכתב כי הפגישה התקיימה ביולי 2011) הינו להכריע במחלוקת שפרצה בין הצדדים לאחר השגת הפשרה ביניהם, ועניינה - גובהו של הפיצוי שישולם על ידי המבקש לידי המשיב. אשר על כן, הקביעה ב"פסק הבוררות" לפיה "אין אפשרות לחייב את הנתבע על הפרות שמתו" מהווה חריגה של הבורר מסמכותו. עוד נטען כי הממצא העובדתי שצוין על ידי הבורר ב"פסק הבוררות", באשר לדברים שנאמרו לו על ידי הנהג שהוביל את חבילות החציר אל המשיב, עומד בסתירה לדברים שנאמרו לו על ידי אותו נהג.
לתגובה צורף תצהירו של מוביל החציר, ובו צוינו עובדות שונות ללא תאריכים, וכן "הודעה" (ולא תצהיר) של המשיב, ובה "ניתוח" של תצהיר הנהג, ללא הצגת טיעון עובדתי משל עצמו.
4. בתגובה להוראת הרשמת לכמןלהצגת הסכם הבוררות, ציין המבקש כי הסכם בוררות בכתב לא נחתם, אולם, על פי הפסיקה (הפ"ב (מחוזי ת"א) 38891-10-11 גלובל מו"פ בע"מ נ' אדפטיב אימג'ינג טכנולוג'יס בע"מ(פורסם בנבו, 22.1.2012) (להלן: הלכת גלובל)), די להוכיח בראייה חיצונית קיומו של הליך בוררות בין צדדים.
כראיה כזו הגיש המבקש מכתב מיום 25.4.2012 של הבורר, ובו "אישור" כי המבקש והמשיב השתתפו בשתי ישיבות שהתקיימו "בבוררות על סכסוך שביניהם". בהמשך הוא אף הגיש "תעודת עובד ציבור" של הבורר, שהינו, כאמור לעיל, רב העיר צפת, ובה תיאור השתלשלות הליכי הבוררות מזווית ראייתו של הבורר.
4. המשיב כפר בתוכנו של ה"אישור" של הבורר, טען כי לא הסכים להליך של בוררות, ועמד על דעתו כי הליך כזה לא נוהל באופן הראוי. עוד טען כי הלכת גלובלאיננה ישימה בענייננו, לאור ההבדל בין נסיבות אותה פרשה לבין עובדות המקרה הנוכחי.
5. בדיון ביום 21.1.2013 טען בא כוח המבקש כי הדרך לחלוק על פסק הבוררות הינה בהגשת בקשה לביטולו, ולא בהגשת תביעה תוך הסתרת העובדות הנוגעות להליך שהתקיים בפני הבורר. בא כוח המשיב ביקש לאפשר לו לחקור את הבורר אודות גרסתו, וטען כי במקרה הנוכחי המשיב הגיע לפגישה אצל הבורר לדון רק בשאלת הפיצוי המוסכם.
6. המצב העובדתי האמיתי שנוי במחלוקת בין הצדדים. המבקש הציג קיומו של "פסק בוררות" מיום י"ב כסלו תשע"ב (שהינו 8.12.2011, ולא 8.12.2012 - כפי שנרשם בטעות על גבי הפסק), המסתיים במשפט: "במצב זה אין אפשרות לחייב את הנתבע על הפרות שמתו". כעבור פחות מחודשיים, ביום 30.1.2012, הגיש המשיב בבית משפט זה את תביעתו, תוך שהוא נמנע מלהזכיר את האירועים הקשורים בהליך הבוררות, או - לשיטת המשיב כיום: תוך הימנעות מלציין כי המבקש למעשה הכיר באחריותו לנזקים שנגרמו למשיב, אך חולק על סכום הפיצוי בו עליו לשאת.
בא כוח המשיב להוט לחקור את הבורר על גרסתו, אולם בעוד שבידי המבקש "פסק בוררות" (שלהשקפת המשיב הינו שגוי מעיקרא) - הרי הוא, המשיב, נמנע מלתמוך את גרסתו בתצהיר. תחת זאת, לתגובת המשיב צורפה, כאמור, "הודעה" סתמית של המשיב, ותצהיר של מוביל החציר, אשר מצד אחד - מאשר שנחקר טלפונית על ידי הבורר, ומצד שני - מאשר ש"נודע לו" שעוד לפני הבוררות (וכמובן לפני הגשת התביעה) המבקש הכיר באחריותו. תוכן תצהיר זה אינו תומך ממקור ראשון בשום צורה בגרסתו העובדתית של המשיב אודות טיב ההליך שהתנהל בפני הבורר. התצהיר מחזק דווקא את התמיהה הגדולה - הרי אם עוד לפני הגשת התביעה כבר הכיר המבקש באחריותו לפיצוי המשיב, הכיצד נעלם נתון כה מרכזי מכתב התביעה ?
ה"מוצר" של ההליך שהתנהל בפני הרב שמואל אליהו הינו "פסק בוררות". המשיב חולק על כשרותו ואמיתותו של הפסק, ועל עצם קיומה של הסכמה לבוררות. עליו נטל ההוכחה. לגרסתו של המשיב אין תמיכה בתצהיר, ולמעשה - בתגובתו לבקשה, המשיב מסתתר מאחורי תצהירו נטול המשמעות של מוביל החציר. התחושה כי גרסתו כיום של המשיב הינה נטולת יסוד מתחזקת נוכח השתיקה של כתב התביעה בכל הקשור למגעים בין הצדדים ולמפגשים אצל הבורר עובר להגשת התביעה.
7. סעיף 21 לחוק הבוררות תשכ"ח - 1968 (להלן: החוק) קובע כי בכפוף לסעיפים 24 - 28 לחוק, ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי הדין כמעשה בית דין. סעיף 21א לחוק קובע את אופן הערעור על פסק הבוררות, סעיף 22 לחוק מאפשר תיקון או השלמת הפסק וסעיף 24 לו קובע אימתי יבוטל פסק בוררות.
במקרה שבפנינו, לאור תוכנו של פסק הבוררות, ממנו עולה כי הוא דן במחלוקת נשוא כתב התביעה, הוא מהווה מעשה בית דין. לפיכך, דין בקשת המבקש, לדחיית התביעה על הסף, להתקבל.
כל עוד לא נקט המשיב בהליכים הקבועים בחוק, לשינוי, ביטול או ערעור על פסק הבוררות, הריהו עומד על כנו, קביעתו מחייבת, וכאמור - כמעשה בית דין הוא. תקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 משמיעתנו כי מעשה בית דין הינו אחד מנימוקים אפשריים לדחייתה של תביעה חדשה.
8. אשר על כן, הבקשה מתקבלת, והתביעה נדחית.
המשיב ישלם למבקש, באמצעות בא כוחו, הוצאות בסך 10,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"ו שבט תשע"ג, 06 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.