עיקר העובדות וטענות הצדדים
1. חברת שרבט מבני תעשייה בע"מ (להלן:
"התובעת" או
"המשיבה") שעיסוקה בהשכרת שטחים לצורכי תעשיה או מסחר, הגישה בחודש מאי 2011 תביעה כספית ע"ס 1.2 מליון ש"ח נגד חברת אבירם פ.תעשיות בע"מ ומר אבירם פרוסט (להלן:
"הנתבעים" או
"המבקשים"), כאשר בבסיס התביעה נגד הנתבעת 1 עומדים יחסי שוכר משכיר, בעוד שמקור התביעה כנגד הנתבע 2, מנהל ובעל המניות בנתבעת 1, הינו ביחסי ערבות בלתי מוגבלת בסכום או בזמן.
2. התביעה דנן הושתתה על עילה לקבלת פיצוי כספי בגין נזקים נטענים אשר הסבו הנתבעים למושכר טרם עזיבתם שלא על פי חוק או חוזה. במסגרת התביעה, טוענת התובעת כי בין הצדדים נכרת הסכם שכירות בלתי מוגנת, במסגרתו הושכר לנתבעת 1 חלק מבניין תעשייתי דו קומתי המצוי ברח' קהילת ציון בעפולה (גו"ח 16702/59). הסכם זה נחלק לשני הסכמי משנה, כאשר ההסכם הראשון נחתם ביום 29.03.05 (נספח ב' לכתב התביעה) ולפיו הושכר לנתבעת 1 שטח של 973 מ"ר בקומת הקרקע בבניין הנ"ל (ובתוספת חצר), ואילו ההסכם השני נכרת בתאריך 31.11.07 ובמסגרתו הוגדל שטח המושכר, כך שכלל שטח נוסף בקומה א' בבניין (נספח ג' להסכם). לגבי ההסכם השני, חלוקים הצדדים בדבר החתימה הפורמאלית על גביו.
3. המבקשים הגישו בקשה למחיקת התביעה על הסף או לדחייתה, מהטעם שחל "שיהוי" בהגשתה, וכן בשל אי הגשת בקשה לפיצול סעדים עובר לתביעה הנדונה. בעניין השיהוי נטען, כי מועדי הגשת התביעה ועריכת חוות דעת השמאי שצירפה המשיבה לכתב התביעה, ואשר נערכה בחודש 11/2010 בעוד שפינוי המושכר ע"י המבקשים נעשה בחודש 01/2010, מלמדים על כך שהנזקים הנטענים אינם כתוצאה מפינוי המושכר על ידי המבקשים, שכן מדובר על פער של שנה בין מועד פינוי המושכר (חודש ינואר 2010) לבין מועד עריכת חוות הדעת השמאית (26.11.2010) בה הוערכו הנזקים הנטענים, ובכך נמנעה מהמבקשים האפשרות להתגונן כראוי מפני טענות המשיבה.
4. באשר לבקשה לפיצול סעדים, נטען כי בתאריך 2.6.2010 הגישה התובעת תביעה קודמת בהליך של סדר דין מקוצר, ע"ס 108,706 ש"ח כנגד הנתבעים כאן בגין יתרת דמי שכירות בהתאם להסכם השכירות וזאת עד ליום 03.05.2010 (תא"ק 3546-06-10). הנתבעת הגישה בתאריך 20.01.2011 בקשת רשות להתגונן ובה טענה כי היא שילמה את מלוא דמי השכירות ואף ביצעה שיפורים במבנה ובחלקים נוספים בעלות של מאות אלפי שקלים. לטענת הנתבעים, התובעת לא עתרה במסגרת התביעה הראשונה וקודם להגשת התביעה דנא בבקשה לפיצול סעדים, אף שהנזקים הנטענים כבר התגבשו במועד התביעה הראשונה. לטענתם, עסקינן בעילת תביעה אחת אשר הצמיחה סעדים שונים. עד טוענים המבקשים כי התביעה שבדנן אינה אלא בבחינת תביעה המהווה משקל נגד דרישות המבקשים לתשלום עבור תוספות ושיפורים שבוצעו במושכר שהובאו במסגרת התביעה הראשונה.
5. המשיבה הגישה תגובה במענה לבקשה ובה נטען, כי לבקשה לא צורף תצהיר אף שהיא נסמכת על טענות עובדתיות המוכחשות על ידי המשיבה, ורק מטעם זה דין הבקשה להידחות. עוד טוענת המשיבה, כי לא חל שיהוי כלשהו במועד הגשת התביעה, שכן התובעת כלל לא ידעה ואינה יןודעת גם היום את מועד העזיבה של הנכס ע"י המבקשת, ורק עם גילוי הנזקים שגרמה המבקשת בנכס בחודש יולי 2010 הוזמן שמאי מטעמה על מנת לתת חוות דעת בנושא זה. עוד הוזמן ע"י המשיבה דו"ח חקירה כלכלית בעניינה של המבקשת, ומיד עם קבלתו הוגשה התביעה דנן אליה נכרכה בקשתה של המשיבה להטלת עיקולים זמניים. ללמדך, כי המשיבה מעולם לא זנחה את תביעתה כנגד המבקשים. בטרם הוגשה התביעה הנדשונה התנהל בין הצדדים משא ומתן בניסיון להביא את המחלוקות לידי סיום מחוץ לכותלי בית המשפט, ובמסגרתו הבטיחו המבקשים לתקן את הנזקים במושכר. רק לאחר שדילתה המשיבה כי אין בכוונת המבקשים לקיים את הבטחותיהם, לא היה מנוס מהגשת התביעה.
6. לטענת המשיבה, לא הוכח אף אחד מיסודותיה של טענת השיהוי המצדיק דחיית התביעה כבר בראשיתה. כך לא נטען, וממילא לא הוכח, כי המשיבה זנחה את תביעתה או כי השתנה מצבם של המבקשים לרעה כתוצאה מהתנהגות לא ראויה של המשיבה. בדומה לכך לא הוכח, כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום לב של המשיבה.
7. בעניין פיצול הסעדים, נטען כי במועד הגשת התביעה הראשונה לא ידעה המשיבה כלל על פינוי המושכר ועל הנזקים שנגרמו בעטיו. משכך, לא יכולה הייתה המשיבה לרכז את כל טענותיה בתביעה אחת, ועל כן אין כלל צורך להגיש בקשה לפיצול סעדים. לטענתה, מדובר בשתי עילות תביעה נפרדות ובסעדים שונים הנגזרים משתיהן, הראשונה נובעת מהקשר החוזי בין הצדדים וענייינה בחוב דמי השכירות ואילו השנייה נובעת מניתוק הקשר החוזי והנזקים שגרמו המבקשים עקב פינוי המושכר. נטען כי, התביעה הראשונה מבוססת על עילה בדבר אי תשלום דמי שכירות בגין שימוש במושכר בתקופה שעד 5/10 ועילת התביעה השנייה עניינה בהסבת נזק למושכר ע"י המבקשים אשר מיד עם התגלותו הוגשה בגינו תלונה למשטרה בתחילת חודש יולי 2010.
העדר עילה ו/או העדר יריבות
8. תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א") מאפשרות לבית המשפט בכל עת בהתקיים תנאים מתאימים, למחוק ו/או לדחות תובענה על הסף, טרם בירורה לגופה. בפסיקה נקבע, כי סילוקה על הסף של תובענה הוא סעד דרסטי ומגמת בתי המשפט היא שלא לגזור- ככל האפשר- דין סילוק על הסף של תביעה שהוגשה. זהו אמצעי הננקט בלית ברירה, כאשר פתרון ענייני של המחלוקת לגופה הוא לעולם עדיף (ראה ע"א 693/83
שמש נ' רשם המקרקעין ת"א יפו, פ"ד מ(2) 668).
9. בית המשפט ישתמש בצעד מרחיק לכת של סילוק תובענה ביד קמוצה ובמשורה כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד המבוקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה. הזכות לבירור התביעה לגופה הוא פועל יוצא של זכות העל לגישה לערכאות ולפיכך ראוי שבית המשפט יצמצם את גדר המקרים בהם תידחה תביעה על הסף וישתדל, ככל שניתן, לברר תביעות לגופן.
10. בשל היות סעד של מחיקה על הסף דרסטי, כאמור, לא יחסום בית המשפט בפני תובע את הדרך לבירור תביעתו, אם קיים סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל (ראה: ע"א 335/78
יוסף שלתיאל נ' אריחה שני, פ"ד לו(2) 151, 156).
11. בשלב המקדמי, בית המשפט אינו שומע ראיות ואינו מברר עובדות, אלא חי בשלב זה מכתבי טענות בלבד. הדיון בבקשה לסילוק תביעה על הסף, אינו מתייחס לאמיתות העובדות ואין צורך בחקירה ודרישה של העובדות (ע"א 2967/95
מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות, פ"ד נא(2), 312). "זהו שילוב של בדיקה טכנית-פורמלית של כתב התביעה, שבו לא מתעוררת שאלה של נטל ההוכחה או של מידת הוכחה. די בכך שהתובע "יראה" על פני כתב התביעה כי בידיו עילה" (שם, בעמ' 333). על כן, בית המשפט יורה על סילוק התביעה בשלב המקדמי, רק אם יתברר לו כי גם אם תוכחנה כל הטענות העובדתיות בכתב התביעה, עדיין לא יוכל התובע לזכות בסעד המבוקש.
12. לעניין טענת השיהוי, נקבע כי היא מסוג הטענות המחייבות פירוט, בהיותה "חובקת... בתוכה אלמנטים עובדתיים ומשפטיים כאחד..." (ע"א 554/84
החברה לשיכון עממי נ' מימון, פד"י מ(2) 802, 810). הלכה היא, כי התנאים לקבלת טענת שיהוי במשפט האזרחי הינם מחמירים, "ונסיבות החלתה נדירות" (ע"א 6805/99
תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433). על הנתבע המעלה טענת שיהוי, להראות כי בהשתהות בפנייה לבית-המשפט יש משום פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, ושימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע, המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. על הנתבע להוכיח, כי התובע זנח את זכותו לתבוע, או כי במהלך ההשתהות שינה הנתבע את מצבו לרעה. נדרש, כי השינוי במצב הנתבע לרעה ינבע מן ההשתהות הבלתי ראויה של התובע, ולו מכוח שינוי נסיבות אובייקטיבי שאינו תלוי בתובע (ע"א (מחוזי יר') 3596/09
בית נקופה- מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מגידו מיזמים בע"מ, (2010)).
על רקע ההלכות האמורות אדון כעת בטענות הצדדים.
13. לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבה סבורה אני כי דין הבקשה
להידחות, על שני מרכיביה, כפי שיבואר להלן.
14. התביעה המונחת בפניי עניינה בנזקים נטענים שנגרמו למושכר ע"י השוכר- קרי המבקשת. לתביעה זו קדמה תביעה נוספת בגין חוב דמי שכירות נטען, כאשר אין מחלוקת כי לא הוגשה במסגרתה, וכך גם לא הוגשה עד היום, בקשה לפיצול סעדים.
15. תחילה יובהר, כי משמעותו של המונח "עילת תביעה" בתובענה שעילתה בהפרת חוזה המזכה את הנפגע בפיצויים נדון בע"א 3599/94
שמעון יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423 שם נקבע, כי "התגבשותה של עילת תביעה חוזית, הנוצרת עם שכלול ההפרה, פועלת לטובת הצד המקיים. בהפרת חוזה אין על התובע להמתין לאירוע נזק כדי לתבוע את המפר, ודי בהפרה עצמה על מנת להעמיד לו עילת תביעה בגין הפרת החוזה. האם ניתן ללמוד מכך כי זוהי העילה היחידה הנולדת למי שהחוזה אתו הופר וכי לא יכולה לקום לו עילה אחרת, מאוחרת מזו שקמה לו עם הפרת החוזה? סבורתני שלא בהכרח כך. משמופר החוזה, והצד המקיים מבקש לבטלו או לאוכפו או למנוע התקשרותו של המפר עם אחר, אין עליו להמתין לכל התרחשות נוספת, ובידו עילת תביעה בשלה. אולם משמופר חוזה, והצד המקיים איננו מבקש לעצמו סעד בגין ההפרה גרידא, אלא בגין נזק שהתרחש בעקבותיה לאחר זמן, יכול שתיווצר עילת תביעה עם היווצר הנזק. הזכות לפיצויים בגין הפרת חוזה קמה מכוח סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970 הקובע תחת הכותרת "הזכות לפיצויים" כי : "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה...".
16. למקרא כתב התביעה, הבקשה והתגובה לה, והחלטת כב' הרשם ריאד קודסי מיום 26.06.2011 שניתנה בתיק המקביל, עולה כי אכן קיימת בעייתיות מסויימת הנעוצה בכך שהתובעת הגישה את תביעתה לא בסמוך למועד פינוי המושכר, שלטענת המבקשים אירע בחודש ינואר 2010, ובכך שהזמינה חוות דעת של שמאי ואשר ניתנה רק בחודש נובמבר 2010, קרי כ- 10 חודשים לאחר פינוי המושכר, בצירוף העובדה כי התביעה הוגשה שנה וחצי לאחר מועד פינוי המושכר הנטען. נתונים אלה, כשלעצמם, מחלישים לכאורה מצדקת התביעה המונחת בפניי.