לפני בקשת המבקשת למינוי מומחה רפואי, מטעם בית המשפט, בתחום הפסיכיאטרי.
עולה מן הבקשה כי הצורך במינוי המומחה הרפואי הנ"ל התעורר בעקבות ממצאי חוות הדעת הרפואית שהוגשה בעניינה של המבקשת, על ידי המומחה מטעם בית המשפט בתחום האותורדנטי - פרופ' מאיר רדליך, לפיהם:
"לפגיעה הקשה הכרוכה באובדן שיניים קדמיות - "האזור האסתטי" - שהנו בעל חשיבות רבה בחיוך, דיבור ותפקודי לעיסה (חיתוך) עלולה להיות השפעה נפשית, חברתיתי, תעסקותיתי ופגיעה בביטחון העצמי".
בשים לב לממצאיו וקביעותיו הנ"ל של המומחה מטעם בית המשפט, עתרה המבקשת, בבקשתה שלפני, למינוי מומחה מטעם בית המשפט, בתחום הפסיכיאטרי, מכוח סמכותו של בית המשפט לפי תקנה 130
לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, ועתרה לחיוב הנתבעים במלוא עלויות שכרו של המומחה שימונה כאמור, מפאת חסרון כיס.
המשיבים התנגדו לבקשה ועתרו לדחייתה.
בתגובה שהוגשה מטעמם טענו המשיבים כי בקשת המבקשת, נשוא החלטתי זו, הינה בגדר הרחבת חזית אסורה, שהמשיבים מתנגדים לה. לעניין זה נטען כי המבקשת לא טענה בכתב תביעתה לנזקים פסיכיאטריים כלשהם ולא צירפה ראיות או מסמכים המוכיחים טענתה לנכות בתחום הספיציפי. בנוסף נטען על ידי המשיבים כי המבקשת לא צירפה לכתב טענותיה חוות דעת מתאמיה לביסוס טענות אלו. משכך הם פני הדברים, הרי שלא הוקמה בין בעלי הדין כל מחלוקת המצדיקה מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום המבוקש.
נוסף על האמור, טענו המשיבים כי לא ניתן להיבנות מדבריו של פרופ' רדליך שמומחיותו הינה בתחום האורתודנטי ולא פסיכיאטרי. בתחום מומחיות אחרון זה, כך נטען, סברתו של מומחה בית המשפט, הינה בגדר השערה ספקולטיבית ואין לייחס לה כל ערך.
לאור טענותיהם הנ"ל עתרו המשיבים לדחית הבקשה ולחילופין בלבד הם עתרו לחיוב המבקשת במלוא עלויות שכרו של המומחה שימונה מטעם בית המשפט, ככל שהבקשה תתקבל וימונה מומחה מטעם בית המשפט חרף התנגדותם.
בכתב תשובה שהוגש מטעמה לתגובת המשיבים הנ"ל שבה המבקשת ועתרה לקבלת בקשתה.
לעניין הטענה כנגד קיומה של מחלוקת המצדיקה מינוי המומחה הפסיכיאטרי, הפנתה המבקשת בתשובתה הנ"ל, לסעיפים 6 ו- 19 לכתב התביעה במסגרתם פורטו טענותיה לעניין סבל שעברה ותעבור בגין המעשים והמחדלים המיוחסים על ידה למשיבים.
כמו כן, הפנתה המבקשת לסעיף 8 ו' לכתב התביעה המציין כי תצטרך ותזקק למינוי מומחים נוספים.
באשר לדרישתם החלופית של המשיבים להשתת עלות שכרו המלאה של המומחה שימונה מטעם בית המשפט עליה, שבה המבקשת וטענה לחסרון כיס ולתשובתה צירפה המבקשת תצהירה ולזה צורפו מסמכים המאששים טענתה הנ"ל.
שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות על כל המצורף להם ובכתבי הבקשה, התגובה והתשובה.
כמו כן, עיינתי בחוות הדעת שהוגשה לאחרונה על ידי המומחה שמונה מטעם בית המשפט בתחום האורתודנטי. לאחר שעשיתי כן, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל, כפי שיובהר להלן.
נקבע כבר לא פעם כי בית המשפט חייב להשאיר בידיו בכל מקרה את ההחלטה הסופית באם למנות מומחה בשטח רפואי מסויים אם לאו, ואל לו להתנער מאחריותו זו כליל.
הדברים נכונים גם מקום בו מתעוררת שאלת הצורך במינוי המומחה, בעקבות קביעה או אמרה של מומחה שמונה כבר מטעמו.
במקרה דנן, ציין פרופ' רוליך בחוות דעתו כי למצבה הרפואי של המבקשת עלולה להיות השפעה נפשית על המבקשת.
אומנם, בשים לב לתחום מומחיותו הספיציפי של פרופ' רודליך (אורתודנטיה), ניתן לקבוע כי תחום מומחיות זה רחוק מתחום המומחיות לגביו מתייחסות קביעותיו של המומחה, יחד עם זאת, נראה על פני הדברים כי קיימת בתיק תשתית כלשהי לקביעה שהמבקשת סבלה מבעייה רפואית בתחום הנפשי ולא ניתן לומר כי הבקשה נתלית אך ורק באמור בחוות דעתו הנ"ל של פרופ' רודליך בדבר אפשרות היפותטית של קיום בעיה.
בנסיבות העניין, ועל מנת שלא לסגור בפני המבקשת את הדרך להוכיח שנותרה עם מום או נכות בתחום המבוקש, הריני רואה מקום להעתר לבקשה.
שקלתי את טענותיהם של בעלי הדין ביחס לעלויות שכרו של המומחה שימונה, ולא בלי היסוס אני מחליטה כי באלה ישאו בעלי הדין בחלקים שווים ולא המבקשת לבדה.