החלטה בתיק ת"א 52191-05-13

1.         לפני בקשת  הנתבעים (להלן: "המבקשים") לחייב את התובעים (להלן: "המשיבים") בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיהם בסך שלא יפחת מ - 100,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים, לפי הסמכות הקבועה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "תקסד"א").

2.         המבקשים טוענים כי המשיבים, לא ציינו את מענם בניגוד לתקנה 9 (2) לתקסד"א. עוד טוענים המבקשים כי סיכויי התביעה הינם קלושים.

3.         המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי הינם עורכי דין במקצועם המנהלים משרד עורכי דין והמבקשים יודעים את כתובתם של המשיבים במשרדם.

            בתגובה מציין ב"כ המשיבים את כתובתם של המשיבים.

עוד נטען כי תביעתם אינה תביעת סרק.

4.         בתשובה לתגובה מוסיפים המבקשים ומציינים מפורשות בנוגע לטענת המשיבים כי היה עליהם לתמוך בקשתם בתצהיר ולהוכיח את אי יכולתם הכלכלית של המשיבים כי טענתם של המבקשים נסמכת על העדר ציון כתובות מגוריהם של המשיבים.

5.         לא מצאתי לנכון להתייחס להודעה הנוספת שהוגשה מטעם המשיבים מיום 22.9.13.

6.         לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה  הגעתי למסקנה ולפיה אין מקום במקרה דנן לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה מהנימוקים כדלקמן:

א.         תקנה 519 לתקסד"א המסמיכה את בית משפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות,  מאפשרת לבית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, מבלי שהתקנה עצמה קבעה באילו מקרים יש להיעתר לבקשה ובאילו מקרים לדחותם.

ב.         כפי שכתב כב' השופט ש' לוין ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת, פ"ד מד  (1) 647 בסעיף 5:

"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד, טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה.

עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הדבר.

תקנה 519 אינה מפרטת, כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים, שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ- לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפני תקנה  9(2). להבדיל מתקנה 519 מונה עכשיו צו 23 תקנה 1 של התקנות האנגליות את סוגי העניינים שבהם עשוי בית המשפט "בהתחשב בכל הנסיבות וכאשר הוא סבור שצודק לעשות כן" להורות על מתן ערובה".

ג.         בית משפט עושה שימוש בסמכותו זו בעיקר כאשר התובע הוא תושב חוץ או                      כאשר אינו מציין את מענו בתביעה, או כאשר התובע אינו מתפרנס בישראל, או                     שעשה מעשה שממנו ניתן להסיק כי בכוונתו להתחמק מתשלום ההוצאות אם                 יפסיד.ו

ד.         כתובתם של המשיבים צוינה כאמור במסגרת תגובתם לבקשה. בהתחשב בכך ובשים לב להיותם של התובעים עורכי דין שאין קושי לאתרם,  (ומהדיונים שהתקיימו עד כה עלה כי אין מדובר בצדדים שהם "זרים" זה לזה, אלא התובעים אף ייצגו  את הנתבעים והצדדים ידעו בהחלט איך לאתר האחד את השני), לא מצאתי כי קיים קושי שיש בו כדי למנוע מהמבקשים, במידה ויזכו בדין, לממש את ההוצאות שייפסקו לזכותם.       

שאלת סיכויי התביעה היא אינה השאלה המכריעה , כאשר עומדת על הפרק השאלה אם לחייב תובע פרטי (שאינו חברה בע"מ) בהפקדת ערובה  . כאשר לא הוכח כי מדובר בתובע פרטי, שהנסיבות המיוחדות והחריגות בעניינו , מגלות כי לא יהיה סיכוי בבוא היום לגבות ממנו את הוצאות המשפט שייפסקו, ככל שייפסקו, אין מחייבים  בהפקדת ערובה.

6.         לסיכום:

א.         לאור האמור לעיל, דין הבקשה להידחות.

ב.         אינני פוסקת הוצאות בשים לב לכך שבעת הגשת הבקשה, אכן לא צוינה בכתבי בי דין כתובת המשיבים, והמחדל תוקן רק כאשר הוגשה תגובה לבקשה.