לפני בקשה לתיקון כתב תביעה ובקשה נגדית מטעם הנתבעות לסילוק התביעה על הסף ולחילופין - לעיכוב הליכים.
1.
רקע הדברים
התובענה שבכותרת הוגשה על ידי התובע, עורך דין במקצועו (אשר הושהה מחברותו בלשכת עורכי הדין עד לשנת 2013) וזאת בגין בכספים המגיעים לתובע, כך לטענתו, בתמורה לפעולות שונות שביצע בקשר עם פרויקט בנייה במקרקעין המצויים בשטחי יו"ש, סמוך ליישוב עץ אפרים והידועים כגוש 3 חלקות 26, 28 בואד אל שמי (להלן: "
הפרויקט"). התובענה הוגשה כנגד אביעד ייזום תכנון ובנייה בע"מ (להלן: "
החברה"), שהינה חברה שהוקמה לצורך ביצוע פרויקט הבנייה ואשר התובע היה בעבר מבעלי מניותיה, וכנגד עושים השקעות בישראל בע"מ, אשר רכשה את מניות החברה בשנת 2008.
בכתב התביעה מפרט התובע את הפעולות שביצע, לטענתו, בקשר עם הפרויקט, למן השלב הראשוני ביותר שבו בעלת המקרקעין פנתה אליו על מנת שיפעל לאיתור יזם לביצוע הפרויקט, דרך הקמת החברה שבאמצעותה בוצע הפרויקט, גיוס משקעים לחברה, קידום הפרויקט, תכנון התב"ע, הסדרת תקציב פיתוח מיוחד לפרויקט, הכנת הסכמים, ניהול מו"מ והתקשרויות עם רוכשים, ועוד. את זכאותו לקבלת תמורה בגין פעולותיו בקשר עם הפרויקט מבסס התובע, בין היתר, על זיכרון דברים מיום 18.6.99 אשר נכרת עם חברת אל-כאן בע"מ, אשר רכשה 50% ממניות החברה (שאותן העבירה מאוחר יותר לנתבעת 2). בהסכם האמור, מופיע התובע כצד להסכם, בהיותו אחד מבעלי מניותיה. לטענת התובע, בסעיף 4.9 לזיכרון הדברים עוגנה התחייבות החברה לשלם לתובע ולמשרד עוה"ד דנקנר, לוסקי ושות' שכ"ט בשיעור של 2% ממחיר המכירה של כל יחידת דיור בתוספת מע"מ. לטענת התובע הוסכם כי מחצית מהסכום הנ"ל ישולם לתובע וכי התובע יטפל בכל העניינים הקשורים בקידום הפרויקט, תכנונו והוצאתו אל הפועל ואילו משרד עוה"ד דנקנר לוסקי יטפלו בהכנת הסכמי המכר ורישום הזכויות על שם הרוכשים. לטענת התובע, בשלב מסוים, כאשר רכישת מניות החברה על ידי הנתבעת 2 עמדה על הפרק, הוא ביקש להבטיח את זכאותו לקבלת שכ"ט ובהתאם לכך הוסכם בהסכם הרכישה, כי הנתבעת 2 רוכשת את מניות החברה, על זכויותיה והתחייבויותיה, "AS IS" ואף צוין בהסכם, מפורשות, כי הנתבעת 2 תקיים את כל ההתחייבויות החברה נשוא זיכרון הדברים מיום 18.6.99. התובע טוען, כי ביצע את כל התחייבויותיו בקשר עם הפרויקט ואף הרבה מעבר לכך, אולם הנתבעות התכחשו להתחייבויותיהן לשלם לו את שכר הטרחה כמוסכם.
בכתב התביעה עתר התובע לקבלת שכר הטרחה המגיע לו בגין המכירות שבוצעו עד למועד הגשת התביעה, לתשלום בגין עבודות נוספות שביצע לאורך חיי הפרויקט וכן לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו, לטענתו, כאשר סכומים אלו מסתכמים בסך 1,495,528 ש"ח. בנוסף, עתר התובע למתן צו לחשבונות וכן לקבלת סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לקבל שכר טרחה בגין כל המכירות העתידיות שיבוצעו בפרויקט, תוך שהתובע העריך את הסכום המגיע לו בגין מכירות עתידיות בסך 2,983,230 ש"ח.
בד בבד עם כתב התביעה, הגיש התובע בקשה להטלת עיקולים במעמד צד אחד על כספים, נכסים וזכויות של הנתבעות ובו ביום הורתה כב' הרשמת אסתר נחליאלי, כדלקמן:
"עיינתי בבקשה להטלת עיקולים ובטרם אתייחס לבקשה יש להבהיר לי מה הסמכות העניינית של בית משפט זה, שכן הסעד בהתאם לכתב התביעה הוא בגדר סמכות של בית משפט שלום, וככל שמדובר באכיפה ו/או בהצהרה על זכות לסכום גבוה מהנקוב בכותרת התובענה על התובע לשלם תחילה את האגרה בהתאם."
לאחר שהתובע הגיש הודעת הבהרה מטעמו ניתנה ביום 24.8.11 החלטה נוספת של כב' השופטת שושנה אלמגור, המורה לתובע לשלם את יתרת האגרה. ביום 14.12.11 שילם התובע את יתרת האגרה והוטלו עיקולים כמבוקש.
בכתב הגנתן טענו הנתבעות, בין היתר, כי זיכרון הדברים מיום 18.6.99 הינו הסכם למכירת מניות החברה מהתובע לחברת אל כאן בע"מ וכי הוא איננו מהווה הסכם שכר טרחה. לעניין זה טענו הנתבעות, כי המדובר במסמך שהתובע ערך מול עצמו, כאשר מחד גיסא הוא חבש כובע של בעל מניות בחברה ומאידך גיסא כובע של עורך דין המייצג אותה. הנתבעות טענו עוד, כי אף אם המדובר בזיכרון דברים מחייב, הרי שבהתאם לאמור בו יהיה זכאי התובע, לכל היותר, בעתיד, ככל שיבנו וימכרו יחידות דיור כלשהן, לשכ"ט מתוך התמורה שתתקבל בפועל מהמכירה ולפיכך אין אחיזה למרבית הסעד הכספי הנתבע. הנתבעות הוסיפו וטענו, כי כל אותן פעולות שבגינן דורש התובע שכ"ט בוצעו על ידו מתוקף היותו בעל מניות בחברה וכי הטיפול המשפטי שבגינו אמורה הייתה להיות משולמת לתובע תמורה הוא עריכת הסכמי מכר מול רוכשי הפרויקט, אולם בשים לב לעובדה שהתובע הושהה מחברותו בלשכת עורכי הדין, הרי שברי כי התובע לא סיפק - ולא יכול היה לספק - שירותים משפטיים לתובעת. הנתבעות העלו גם טענות מקדמיות שונות, בהן טענה להעדר יריבות בין התובע לבין הנתבעת 2, התיישנות והמצאת כתב התביעה בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי
, תשמ"ד - 1984 (להלן: "
תקנות סדר הדין האזרחי"). עוד נטען, לחילופין, כי יש להורות על עיכוב הליכים מכוח תנית בוררות המצויה בסעיף 13 לזיכרון הדברים מיום 18.6.99, שבו נקבע, כדלקמן:
"ככל שיתגלעו סכסוכים ו/או מחלוקות בין הצדדים בקשר עם חתימת זכרון דברים זה ונספחיו וכל הכרך בו, לרבות פירושו או ביצועו, הם יועברו לבורר דן יחיד.."
בד בבד עם כתב הגנתן, הגישו הנתבעות בקשה לסילוק על הסף ולחלופין לעיכוב הליכים, המבוססת על הטענות המקדמיות שהעלו בכתב הגנתן. בתגובתו לבקשת הסילוק טען התובע, כי יש לדחות את הבקשה על הסף, מאחר שלא נתמכה בתצהיר. התובע טען עוד, לגופם של דברים, כי הנתבעת 2 התחייבה בהסכם הרכישה, כי היא רוכשת את מניות החברה ואת זכויותיה והתחייבויותיה "AS IS" ואף התחייבה לשאת בכל התחייבויות החברה על פי זיכרון הדברים, שהוא הסכם המבטיח את זכויותיו של התובע, ומכאן שאין כל ממש בטענה להעדר יריבות. התובע הוסיף וטען, כי הנתבעת 2 גרמה לחברה להפר את התחייבויותיה כלפי התובע וכי גם מטעם זה קמה לתובע יריבות נגדה. עוד טען התובע, באשר לטענת ההתיישנות, כי המועד לתשלום הכספים המגיעים לו הינו החל מסוף הפרויקט ותחילת מכירות הדירות הראשונות, היינו בסוף שנת 2010 תחילת שנת 2011, כך שהתובענה לא התיישנה. התובע טען עוד כי, ממילא, המסגרת המתאימה לדון בטענת ההתיישנות הינה שלב ההוכחות. באשר לבקשה החלופית לעיכוב הליכים טען התובע, כי הנתבעות, אשר טוענות כי זיכרון הדברים איננו מחייב אותן, אינן יכולות לטעון באותה נשימה כי יש לפעול לפי סעיף באותו זיכרון דברים. עוד טען התובע, כי תנית הבוררות שבסעיף 13 לזיכרון הדברים חלה על הצדדים להסכם, כפי שהם רשומים במבוא להסכם, ובקשר עם מכירת המניות של החברה ולא בקשר עם שכר הטרחה המגיע לתובע.
ביום 27.3.12 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה. בבקשתו טוען התובע כי לנוכח תשלום יתרת האגרה עומד סכום התביעה כיום על סך 4,478,758 ש"ח וכי לנוכח האמור הוא מבקש, מטעמי זהירות בלבד, לתקן את כתב התביעה כך שסכום התביעה יעמוד על סך 4,478,756 ש"ח. בתגובתן לבקשה הודיעו הנתבעות כי הן מותירות את ההכרעה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט, אולם הן מבקשות מבית המשפט לחייב את התובע בהוצאות בגין הצורך בהגשת כתבי טענות מתוקנים. לעניין זה השיב התובע, כי המדובר בתיקון קוסמטי בלבד וממילא כלל אין צורך בהגשת כתב תביעה מתוקן ועל כן אין מקום לפסוק הוצאות.
2.
הבקשה לסילוק על הסף
סילוקה של תביעה על הסף הוא סעד מרחיק לכת, הניתן אך במקרים יוצאי דופן. בענייננו, כאמור, טוענות הנתבעות להתיישנות, להעדר יריבות ולאי המצאתו של כתב התביעה במועד. ברם, התביעה מבוססת בעיקרה על סכומים המגיעים לתובע בשיעור מסוים ממחיר המכירה של כל יחידת דיור ומובן כי הזכאות לקבל את הסכומים האמורים מתגבשת רק במועד מכירת יחידות הדיור, אשר הינו, גם לגרסת הנתבעות, לכל המוקדם בסוף בשנת 2010, ומכאן שהתביעה לא התיישנה. יתכן, אמנם, כי חלק מהסכומים שנתבעו בכתב התביעה תחת הכותרת "עבודות נוספות" אכן התיישנו, שכן מועד התגבשותם מוקדם משנת 2005, אולם עניין זה טעון בירור עובדתי ומקומו להישמע ולהיבחן במסגרת ניהול התביעה ולא במסגרת דיון בטענות סף. גם בטענה להעדר יריבות לא מצאתי ממש. התובע טען בכתב התביעה, כי במסגרת ההסכם לרכישת מניות החברה התחייבה הנתבעת 2 לקיים את כל התחייבויות החברה ובכלל זה ההתחייבויות נשוא זיכרון הדברים מיום 18.6.99. אם אכן נכונה טענת התובע, הרי שעל פניו, אכן קמה לו יריבות עם הנתבעת 2. באשר לטענה כי יש למחוק את כתב התביעה לנוכח אי המצאתו במועד, אף אם אניח כי יש ממש בטענה, הרי שאין בעובדה זו כדי להצדיק סנקציה כה חמורה, מה גם שאין חולק כי כתב התביעה הומצא בסופו של דבר לנתבעות, אשר התגוננו בפניו, כך שלא נגרם להן כל נזק.
באשר לטענה כי לאור סעיף 13 לזיכרון הדברים היה על הצדדים להפנות את הסכסוך לבורר, הרי שתנית הבוררות, כפי שפורטה לעיל, איננה מחייבת את הצדדים בהליך הנוכחי שאינו חופף לסכסוך שאליו התייחסה תנית הבוררות. אוסיף, כי זיכרון הדברים נזכר בכתב התביעה כמקור שממנו ניתן ללמוד על התחייבות החברה כלפי התובע לתשלום שכר הטרחה ואין המדובר, בהכרח, בהסכם שמכוחו התובע מבקש לאכוף על התובעת את תשלום הסכומים המגיעים לו, לטענתו.
לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה לסילוק על הסף.
3.
הבקשה לתיקון כתב תביעה
תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת לבית המשפט להתיר לבעל דין לתקן או לשנות את כתבי טענותיו
"בכל עת",
"כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין". באופן עקבי, מגלים בתי המשפט גישה ליברלית לתיקון כתבי טענות על מנת לאפשר לבעלי הדין להעמיד לבירור את השאלות "האמיתיות" וכך לייעל את ההליך המשפטי. בית המשפט ייעתר לבקשה לתיקון כתב טענות ברוחב לב ככל שהדבר נדרש להכרעה שלמה ויעילה ובא לקדמה ובפרט ככל שהשלב שבו מצויה התביעה מוקדם יותר. יחד עם זאת, שיקולים אלה בדבר יעילות ההליך המשפטי אינם חזות הכל ויש לאזנם מול האינטרסים של הצד שכנגד. כך, ניתן לדחות בקשה לתיקון כתב טענות אם התיקון יקפח בעל דין יריב ויפגע בו שלא כדין, אם בקשת התיקון הוגשה באיחור או אם נהג המבקש בחוסר תום לב (ראו אורי גורן,
סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט) 151; רע"א 1118/06
סימי הראש נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 2.7.06); רע"א 2345/98
דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3) 427 (1998); ע"א 30/92
אגמון נ' פלדבוי, פ"ד מו(3)214 (1992)). ההלכות שהובאו לעיל בדבר הגישה הליברלית בה נוקטים בתי המשפט בבקשות לתיקון כתבי טענות יפות במיוחד לענייננו, שעה שהתיקון המבוקש עניינו הוספתו של סעד כספי על זה ההצהרתי או במקומו, שכן יש בתיקון זה כדי
"לרכז את הדיון בסעד ההצהרתי והאופרטיבי תחת מטרייה דיונית אחת" ו"
להביא את המחלוקת כולה אל קצה" (ענין
דנגור הנ"ל, בעמ' 432), מה גם שמדובר בענייננו בשלבים מוקדמים ביותר של ההליך.
אשר על כן, אני מתירה את תיקון כתב התביעה כמבוקש.
4.
סוף דבר