1. לפניי בקשת התובע- קיבוץ שניר (להלן: "הקיבוץ") להעברת התביעה שכנגד שהגישה נגדו הנתבעת לדיון בפני בית המשפט המחוזי בהתאם לסעיף 79 לחוק בתי המשפט, מחמת העדר סמכות עניינית.
2. הנתבעת ובעלה לשעבר רובי לויץ גרו בדירת מגורים שנמצאת במגרש B57 המוחכר לקיבוץ, בהיות רובי חבר קיבוץ. בשלב כלשהו נפרד רובי מהנתבעת, עזב בפועל את הקיבוץ ומאוחר יותר החליט הקיבוץ על הוצאתו מהחברות בקיבוץ, ואילו הנתבעת המשיכה לגור בדירה. הקיבוץ פנה לנתבעת בדרישה לפנות את הדירה אך היא סירבה לעשות כן. על רקע זה הגיש הקיבוץ את תביעתו דנן לפינוי הנתבעת מהדירה. הנתבעת הגישה כתב הגנה וכן תביעה שכנגד, במסגרתה טענה כי היא זכאית למחצית מהזכויות בדירה בהיותה בת זוגו לשעבר של חבר קיבוץ לשעבר, אשר לגישתה הוצא מהחברות בקיבוץ שלא כדין, ואשר היה זכאי לשיוך דירה אך הקיבוץ מנע ממנו לממש זכות זו.
3. לטענת הקיבוץ, התביעה שכנגד שעניינה מתן פסק דין הצהרתי הקובע שהנתבעת בעלת מחצית מהזכויות בדירה בה היא מתגוררת בקיבוץ, אינה בסמכותו העניינית של בית משפט זה. לגישתו, סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט מקנה לבית משפט השלום סמכות לדון בתביעות שעניינן חזקה ושימוש במקרקעין, אך אינו מקנה לבית משפט זה סמכות לדון בתביעות שעניינן חכירה לדורות ובתביעות אחרות במקרקעין.
4. בתגובתה טענה הנתבעת, כי סעיף 51(א)(4) מקנה לבית המשפט השלום סמכות לדון בתביעה שכנגד ששוויה ומהותה נתונה כעקרון לבית המשפט המחוזי, בתנאי שנושא התביעה והתביעה שכנגד יהיה אחד. בעניין זה הפנתה הנתבעת בין היתר לע"א 289/65
רובינשטיין נ.רון.
5. בתשובה לתגובה טען הקיבוץ, כי בהתאם לרע"א 8996/08
עז' המנוח פריד נאסר נ' הקרן קיימת לישראל, בכדי לקבוע אם מדובר בתובענות שנושאן אחד, יש לבחון האם התובענות מעוררות את אותן השאלות המשפטיות, או לחילופין האם הן נסמכות על תשתית עובדתית זהה או מעוררות את אותן שאלות שבעובדה. הקיבוץ הוסיף וטען, כי עניינה של התביעה שכנגד הינו מתן פסק דין הצהרתי לבעלות במחצית מהזכויות בבית המגורים, ולחלופין שהיא דיירת מוגנת באותה דירה. לעומת זאת, התביעה המקורית הינה לסילוק יד הנתבעת מדירת המגורים. לגישתו, התביעה והתביעה שכנגד אינן מעוררות אותן שאלות משפטיות, אינן נסמכות על תשתית עובדתית זהה, ואין די בכך שהן עוסקות באותם מקרקעין כדי לקבוע שנושאן אחד.
6. דין הבקשה להתקבל.
סעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט קובע כי בית משפט ידון בתביעה שכנגד
"לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה-שכנגד אשר יהיה".
כבר נפסק בע"א 289/65
רובנשטיין נ' רון, פ"מ כ(1) 505, 520, כי:
"בעיני אין ספק כלשהו, כי תביעת החלוקה של המערערים והתביעה-שכנגד של המשיבים לביצוע-בעין של ההסכם ת/1 הן הן תביעות שנושאן אחד, שכן נוגעות השתיים גם יחד לדירה הנדונה. אמת, כי המלים הבאות בסיפה של סעיף-קטן (4) הנ"ל ("יהא שוויו של נושא התביעה-שכנגד אשר יהא") רומזות על סמכות בית-משפט השלום לדון בתביעה-שכנגד שהיא בעלת אופי כספי גרידא; ושאין הכוונה לתביעה-שכנגד, הנוגעת למקרקעין. אולם, ההוראה הבאה ברישה של סעיף-קטן (4) מנוסחת בלשון שהיא רחבה די הצורך כדי להתפשט גם על תביעה-שכנגד, הנוגעת למקרקעין, ובלבד שנושאה זהה לנושא התביעה הראשית. כוונתו השקופה של המחוקק בסעיף-קטן (4) היתה לאפשר לבעלי-דין להימנע מפיצול הדיון בסכסוך הנטוש ביניהם, כאשר התביעות שיש לכל אחד כלפי יריבו נוגעות לאותו נושא או לאותן הנסיבות, ואין כל סיבה מדוע לא תצדיק מטרה זו את בירורן יחד גם כאשר התביעה-שכנגד נוגעת למקרקעין.
ברע"א 8996/08
עז' המנוח פריד נאסר ז"ל נ. הקרן קיימת לישראל נקבע, כי:
"סעיף 51(א)(4) לחוק מרחיב את סמכותו של בית משפט שלום, ומקנה לו סמכות לדון בתביעות שכנגד שאילו היו מוגשות כתביעות עיקריות - לא היה בית המשפט מוסמך לדון בהן. .... כלל הסמכות הקבוע בסעיף 51(א)(4) נועד לאפשר לבעלי דין להימנע מפיצול הדיון בסכסוך הנטוש ביניהם, כאשר התביעות שיש לכל צד כלפי יריבו נוגעות לאותו נושא או לאותן הנסיבות (ע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון, פ"ד כ(1) 505, 522 (1966) (להלן: פרשת רובינשטיין)). ... ; וכבר נפסק כי סיפת סעיף 51(א)(4) אינה מגבילה סמכות זו לתביעות בעלות אופי כספי גרידא (שם, בעמ' 522).
.... ודוקו: אין זה מעלה ואין זה מוריד אם פסק הדין מושא תביעת הביטול קובע את זכויות הבעלות בחלקה המהווה את מושא תביעת המשיבים לסילוק יד, שכן התביעה שכנגד, בניגוד לטענת המערערים, אינה תביעת בעלות כי אם תביעה לביטול פסק דין (במובחן מהמצב שנידון בפרשת רובינשטיין, ראו בעמ' 522). ממילא טענת הבעלות אינה יכולה להיטען על-ידי המערערים אלא אם יבוטל פסק הדין, הקובע מעשה בית-דין בעניינם, ועל כן בדין הוצב ביטול הפסק כסעד המרכזי בתובענה שכנגד. דא עקא, שבנסיבות כאלו תובענת המערערים אינה "בנושא אחד או נובעת מאותן נסיבות" כתביעה העיקרית, ומשוכה זו אין המערערים יכולים לעבור".
עוד נפסק בבר"ע 1067/04 (מחזוי חיפה)
עז' אסטפאן ז"ל נ. עז' גוזין ז"ל, כי:
"
סעיף 54(א)(4) לחוק בתי המשפט מבהיר שכאשר מדובר בתביעות שנושאן אחד, הנוסח הוא רחב דיו ככולל גם תביעה במקרקעין, ולא רק בתביעה שהסעד הוא כספי. סעיף זה בא למנוע פיצול דיון בסכסוך הקיים בין הצדדים כאשר מדובר בתביעות שלכל אחד יש יריבות הנוגעת לאותו נושא ואותן נסיבות, ואין כל הצדקה להורות על פיצול דיון כאשר מדובר בתביעה שכנגד הנוגעת למקרקעין (ראה י. זוסמן בעריכת ש' לוין, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), עמ' 69 פסקה 52, וכן ראה ה"ש ע"א 289/65 רובינשטיין נ' רענן רון, פ"ד כ(1) 505, 522א - 523ב)"
7. אין ספק, אם כן, כי לבית משפט השלום סמכות עניינית לדון בתביעות שכנגד העוסקות בענייני בעלות במקרקעין, שבמקור הסמכות לדון בהן נתונה לבית המשפט המחוזי, ובלבד שהתביעה העיקרית והתביעה שכנגד נושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות. ב
פרשת נאסר שהובאה לעיל התייחס בית המשפט למשמעות התנאי "נושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות" וקבע:
"על מנת לקבוע כי שתי תובענות "נושאן אחד" או שהן "נובעות מאותן הנסיבות" יש לבחון האם התובענות מעוררות את אותן השאלות המשפטיות, או לחלופין האם הן נסמכות על תשתית עובדתית זהה או מעוררות את אותן שאלות שבעובדה. אין די בדמיון גרידא; התביעות צריכות להיות קשורות זו בזו בטבורן על מנת ששיקולי היעילות הדיונית, העומדים ביסוד הסעיף, יגברו על כללי הסמכות הרגילים. תכליתו של סעיף 51(א)(4) לחוק היא למזער את החשש מפני מתן הכרעות שיפוטיות סותרות ואובדן זמן דיוני יקר, הנוצר עת מתקיים דיון כפול בשאלות זהות. זיקה בעוצמה פחותה בין התובענות אינה מקימה חשש מעין זה, הגם שיש שתצדיק סעדים דיוניים אחרים, כגון עיכוב הדיון באחת התובענות עד לקבלת החלטה בתובענה השנייה."
8. בענייננו, אין המדובר בתביעות שנושאן אחד. התביעה העיקרית עניינה סילוק יד הנתבעת מבית המגורים בו היא מתגוררת, וזאת לאחר שבעלה הוצא מהקיבוץ. לעומת זאת, התביעה שכנגד עוסקת בזכויות הנתבעת בדירה וזכאותה לבעלות במחצית מהזכויות בדירה בהיותה בת זוגו לשעבר של רובי שהינו חבר קיבוץ לשעבר, ואשר לטענתה היה זכאי לשיוך הדירה בהתאם לתקנון הקיבוץ.
בהתאם לטענות שמעלה הנתבעת בכתב התביעה שכנגד יהיה על בית המשפט לדון בשורה של נושאים, שאין בינם לבין התביעה העיקרית ולא כלום. כך למשל, יהא על בית המשפט לדון בשאלה אם רובי, בן זוגה לשעבר של הנתבעת, הוצא כדין מחברותו בקיבוץ, האם הוא היה זכאי לשיוך דירה על שמו, האם חלה במקרה דנן חזקת השיתוף שמכוחה רכשה הנתבעת זכויות בדירה שלטענתה אמורה להיות משויכת לבן זוגה לשעבר. עולה, אם כן, כי יהיה על בית משפט השלום לדון בשלוש סוגיות סבוכות שכולן בסמכותו של בית המשפט המחוזי, שאינן קשורות בטבורן למחלוקת בתביעה העיקרית.
יתרה מכך, טענת הנתבעת בעניין זכאותה למחצית הזכויות בדירה מכוח חזקת השיתוף מחייבת צירוף בן זוגה לשעבר כנתבע נוסף בתביעה שכנגד, שכן פסק דין שמקבל את טענת הנתבעת / התובעת שכנגד עלול לפגוע בזכויותיו של בן הזוג לשעבר, שכן הזכות המקורית, ככל שקיימת, היא שלו.