בקשת נתבעת להתיר הבאת ראיות לסתור לפי סעיף 6 ב'
לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים
תשל"ה - 1975 [להלן - "
החוק"].
רקע
1. התובע יליד 1963 נפגע בתאונת עבודה שהינה גם תאונת דרכים מיום 10.5.10 [להלן - "
התאונה"].
2. התובע נבדק על ידי וועדות רפואיות - נפגעי עבודה ליד המל"ל. הוועדה הראשונה מ - 1.3.11 קבעה כי התובע נחבל בתאונה בצוואר ובגב תחתון, אך אילו לא הותירו נכות צמיתה שכן לא נותרה מגבלה.
3. התובע לא השלים עם הקביעה לגבי גב תחתון וערר עליה בפני וועדת עררים [להלן - "
הוועדה" או "
וועדת עררים"]. הוועדה עיינה בצילומים מ - 14.5.10, מצאה היצרות בגובה המרווח L5-S1, בלט דיסק בגובה L4-5, בלט דיסק בגובה L3-4 ושינויים קלים מאוד בצורת הזיזים בחוליות אלה. הוועדה לא התרשמה מהסתיידויות בדיסקים. הוועדה עיינה בחוות דעתו של המומחה מטעם התובע, ד"ר ולן, בדקה את התובע
וציינה כי לא עמד בפניה "חומר עבר רפואי". הוועדה מצאה הגבלה קלה בתנועות גב תחתון, קיבלה את הערר [פרוטוקולים מ - 19.5.11 ומ - 15.9.11] והעמידה את נכותו הצמיתה של התובע על 10% לפי סעיף 37 [7] [א]
לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה]
תשט"ז - 1956.
מחלוקות
4. לטענת
הנתבעת הסתיר התובע מהוועדה עבר רפואי משמעותי בגב תחתון ואף שלל בתשובה לשאלון קיומו של עבר כזה. הנתבעת נסמכת על מסמכים רפואיים מתקופת שירותו הצבאי של התובע ב - 1988. לטענת
התובע אין מדובר בעבר משמעותי אם בכלל, מדובר במסמכים דלים וישנים, לכל היותר הייתה בהם התייחסות לממצא זניח בגובה L5-S1, תלונותיו אז לא נשאו טיפול רפואי. מאז ועד היום לא התלונן על כאבים או מגבלות תנועה ולא טופל. לשיטתו קשה לצפות מאדם לזכור בחלוף הזמן תלונות על עניין זניח זה.
5. הצדדים החליפו ביניהם והגישו בפועל לנט המשפט תגובות ותגובות על תגובות שלא על פי סדרי הדין. מאחר והללו לא מוינו ולא נותבו לסריקה תחת הבקשה המקורית, היה קושי לאתרן ולשים קץ לדבר בהחלטה אחת. והתגובות המשיכו לזרום.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי גם אם מדובר בעבר רחוק, הרי הממצאים צמיתים ומשמעותיים, התובע הגדיר את בעיות הגב שלו כ"בעיות כרוניות", אובחנה אצלו דיסקופטיה בגובה L5-S1 וצה"ל קבע לו בגין כל אלה סעיף ליקוי קבוע. ואילו
התובע מכחיש כי נקבע לו סעיף ליקוי קבוע ולהיפך, נכתב במסמך כי "לא הומלץ על פרופיל רפואי".
6.
הנתבעת טענה שהוועדה ביססה את קביעתה על אותו ממצא בגובה L5-S1 ואילו
התובע השיב כי הוועדה דווקא ביססה את קביעתה על בלטי דיסק בגבהים אחרים ועל מגבלת תנועה בעמוד שדרה מתני.
7.
הנתבעת טענה כי התובע מנוע לטעון כיום כי עברו הרפואי מבוסס על תלונות סובייקטיביות, חד פעמיות וישנות, משום שלא טען כך בפני הוועדה אלא הסתפק בהכחשת עבר כלשהו. התובע שב ומשיב כי לא זכר את כל אלה לאור הזמן הרב שחלף ובהיעדר הישנות או טיפול רפואי.
8. בדיון היום ניסתה ב"כ הנתבעת להעלות "נושא חדש". לדבריה, בין הדיון בוועדה הראשונה לבין הדיון בוועדת העררים נפגע התובע בתאונה נוספת ושם העלה תלונות זהות, אך לא גילה על כך לוועדת העררים. ב"כ התובע התנגד לעצם העלאת הטענה ובאופן שבו הועלתה.
כבר עתה אני קובעת כי לא היה מקום להעלות כך טענה זו, בפרט לאור שלל התגובות שהוגשו על ידי הנתבעת בעקבות בקשתה נשוא החלטה זו. הטענה נדחית.
דיון
9. הלכה פסוקה כי הבאת ראיות לסתור תותר רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו ונוסח החוק מצביע על כך כי מדובר במקרים מיוחדים וחריגים בלבד [ע"א 5779/90,
הפניקס חב' לביטוח בע"מ נ' טיארה,
פד"י מה [4] 77, 82]. כך לדוגמא במקרה בו חל שינוי משמעותי במצב הנפגע מאז נקבעה נכותו על ידי ועדה רפואית [רע"א 634/85,
עודה נ' רותם חב' לביטוח בע"מ
, פד"י לט [4] 505, 509, רע"א 721/85,
סלע חב' לביטוח בע"מ נ' פתייה,
פד"י לט [4] 834 ועוד]. ככלל, ראתה הפסיקה שני סוגים של טעמים מיוחדים המצדיקים התרת הבאת ראיות לסתור. האחד, טעמים משפטיים, כגון פגמים מהותיים בהליך קביעת הנכות על פי דין [כגון תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי] והשני, טעמים עובדתיים חדשים וכבדי משקל [כגון שינוי מהותי במצב הנפגע לאחר קביעת הנכות או התגלות נכות נוספת לאחר הקביעה כאמור]. ראו הסקירה בספרו
של ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים,
מהד' רביעית, עמ' 774 ואילך.
10. אף באותם מצבים בהם בוססה הבקשה להבאת ראיות לסתור על דו"ח הועדה הרפואית, על ה"יש" ועל ה"חסר" שבו, נקטה הפסיקה לרוב בגישה מצמצמת. לענייננו,
אין די באי ידיעת הוועדה על עובדות רלוונטיות הנוגעות למצבו של הנפגע, אלא על הנתבעת לבסס כי לו היו בפני הוועדה עובדות אלה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה [ריבלין, עמ' 775, מפנה לרע"א 4482/95,
סהר חב' לביטוח בע"מ נ' ברוך
, פד"י מט [5] 198].
מן הכלל אל הפרט
11. עיון במסמכים הרפואיים - צבאיים משנת 1988 מעלה: ב - 31.5.88 התלונן התובע בפני ד"ר ווסק על "בעיית גב כרונית". הרופא סבר שהתובע סובל ממחלת סחוס בין - חולייתי בגב תחתון ולחץ כרוני מצטבר על עצב אך לא קבע ממצא, אלא הפנה את התובע
לצילום. הצילום או פענוחו או תיאור ממצאיו ככאלה, לא הוגשו לבית המשפט ואינם מצויים בחומר הרפואי שאותר על ידי הנתבעת. בבדיקת ד"ר אורקן מ - 2.8.88 עלתה רגישות ביחס לחוליות L4-L5-S ודיסקופטיה ב L5-S1. לא נמצאה הגבלה בטווח תנועה. הרופאה המליצה לשחררו מתפקידים הדורשים מאמץ והרמת חפצים. ב - 16.10.89 שב ד"ר בנאין על אבחנה [אינה ניתנת לפענוח] ביחס ל - L5-S1, אך לא המליץ על פרופיל רפואי. וועדות רפואיות לשינוי כושר בריאותי ציינו כי התובע סובל מדיסקופטיה ומבעיה נוספת, אך מסקנותיהן אינן מגלות הורדת פרופיל עקב דיסקופטיה.
לא שוכנעתי ולו לכאורה כי כל אלה מגלים עבר משמעותי.
12. מאז 1988 ועד היום חלפו כידוע כ - 24 שנים ואין חולק כי בתקופה זו לא התלונן התובע ולא טופל כלל בגין גב תחתון. מכאן, שניתן להבין את טענתו של התובע כי לא ייחס משמעות או חשיבות למצבו הרפואי בשנת 1988. ממילא מצב זה לא קיבל תימוכין בממצאים אובייקטיבים, וככל שהיו כאלה, הם לא שבו להטריד את התובע או להגבילו בדרך כלשהי.