לפניי בקשה לדחיית התובענה על הסף, מחמת מעשה בית דין, נוכח פסק דין קודם של בית משפט השלום בסוגיית הבעלות ב-500/8054 מ"ר מחלקה 36, גוש 7782 שבטירה (להלן:
"הנכס",
"שטח המריבה").
1.
רקע וטענות הצדדים
(א) בתובענה דנן עותרים המשיבים לקבלת סעד הצהרתי, שלפיו בעסקת מכר שנערכה בחודש פברואר 1976 בין המשיבים לבין המבקש, ושמסמכיה אבדו, עברה הבעלות בנכס אליהם. המבקש הגיש כתב הגנה ובקשה לדחיית התובענה על הסף, המשיב הגיש תשובתו אליהם, ובאה העת ליתן החלטה.
(ב) לטענת המבקש, דין התובענה לדחייה על הסף מחמת מעשה בית דין, זאת נוכח פסיקת בית משפט השלום בכפר סבא, בתובענה קודמת שהתנהלה בין הצדדים (ת"א 2575/99, 19.12.1999) - בה פסק השופט דוד גדול כי הנכס בבעלות המבקש (להלן:
"פסק דינו של בית משפט השלום"), ונוכח פסק הדין שנתקבל בפשרה בערעור שהגישו המשיבים, ושנידון לפניי בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 1294/00, 11.5.2000) (להלן:
"פסק הדין בערעור") שלא ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום, ולא שינה את ממצאיו.
(ג) המשיבים טוענים כי פסק דינו של בית משפט השלום הכריע בשאלת הבעלות בנכס רק לשם הכרעה בשאלת פירוק השיתוף, ובהיעדר סמכות, ועל כן אין בהכרעה זו כדי להוות מעשה בית דין לעניין הבעלות על הנכס. המשיבים דוחים את טענת המבקשת לעניין פסק הדין שניתן בערעור, וטוענים כי גם בו יש ללמד שממצאי פסק דינו של בית משפט השלום אינם בגדר מעשה בית דין - לעניין סוגיית הבעלות על הנכס, וכי הצדדים רשאים להביא מחדש ראיותיהם וטענותיהם לכשתעלה שוב המחלוקת בסוגיה זו.
2.
דיון והכרעה
דין הבקשה לדחייה על הסף - להידחות.
(א) כלל ידוע הוא שיש לעשות שימוש מועט ככל הניתן בתקנות 100 ו- 101 ל
תקנות סדר דין אזרחי תשמ"ד-1984 (להלן:
"התקנות") - 'מחיקה ודחייה על הסף', ובדרך
-כלל יעדיף בית
-המשפט שלא לנקוט את האמצעי הדרסטי של שליחת התובע מעל פניו בטרם דיון ענייני בתובענה:
"
מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הם בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה ופתרון עניני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף" (ע"א 693/83
שמעון שמש נ' רשם המקרקעין ואח', פ"ד מ(2) 668, 671 (1986) כן ראה ע"א 2452/01
אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, 582 (2003)).
(ב) עיון בפסק דינו של בית משפט השלום מעלה כי בירור סוגיית הבעלות בנכס, נדרשה רק לשם הכרעה בתביעה לפירוק השיתוף:
"יש לברר תחילה את שאלת מעמדו של התובע במקרקעין, כל זאת במישור היחסים שבינו לבין הנתבעים 3 ו-4 הטוענים כי רכשו ממנו 500 מ"ר מהמקרעין. אם יקבע על ידי כי לתובע אין כל יתרה במקרקעין אזי ממילא כל התביעה נופלת ולכן
הסמיכוני הצדדים לפסוק אגב אורחא בשאלת קנינו של התובע בחלקה זו" (עמודים 24-25 בפסק דינו של בית משפט השלום. ההדגשה שלי, ה.ג).
בהמשך פסק דינו קבע השופט גדול כי
"לתובע זכות לבעלות של לפחות 500 מ"ר במקרקעין" (עמוד 28), כלומר שהנכס מצוי בבעלות המבקש, אולם הכרעתו זו שניתנה רק לשם הכרעה בסוגיית פירוק השיתוף - ניתנה בגררא, ובהיעדר סמכות, ואין היא מהווה מעשה בית-דין לשאלת הבעלות על הנכס.
סעיף 51(א)(3) ל
חוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 (להלן:
"חוק בתי המשפט"), מגדיר את סמכויות בית משפט השלום:
"
תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם (...) אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין". סעיף 40 ל
חוק בתי המשפט מגדיר את סמכויותיו השיוריות של בית המשפט המחוזי:
"כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית משפט שלום". ההכרעה בשאלת בעלות במקרקעין מצויה כידוע, בסמכותו של בית המשפט המחוזי.
בענייננו, ברי שההכרעה בעניין הבעלות על הנכס אינה מצויה בסמכותו של בית משפט השלום, אולם ניתנה "אגב אורחא", לשם הכרעה בסוגיית פירוק השיתוף, היא הסוגיה העיקרית בתיק.
החוק והפסיקה מלמדים כי פסיקה שניתנה "אגב אורחא", אינה מהווה מעשה בית-דין:
סעיף 76
לחוק בתי המשפט קובע:
"הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר".
מטרתו של סעיף 76
לחוק בתי המשפט (כקודמו, סעיף 35
לחוק בתי המשפט, תשי"ז-
1957) כפולה היא: מצד אחד לאפשר לכל בית-משפט להכריע גם בשאלה הנתונה בסמכותו של בית-משפט או בית-דין אחר, ומצד שני - לצמצם את תחולתה של הכרעה כזאת לאותו עניין שבו היא ניתנה, כך שלא תימנע העמדת השאלה להכרעה בבית-משפט או בבית-דין המוסמך לדון בה לפי סמכותו הייחודית, כלומר כשאלה ישירה (ראה בג"צ 727/85
קרחילי נוצר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2) 589, 598 (1987)).
בכך, הוסמך בית המשפט לדון בגררא בשאלה, גם אם לא היה מוסמך להכריע בה אילו עמדה זו לפניו לדיון במישרין. אולם, במקרה של היעדר סמכות לדון בשאלה במישרין, ההכרעה היא רק
"לצורך אותו ענין", וניתן להעלותה מחדש לדיון בהליך אחר. כלומר, הסייג למעשה-בית-דין, שנקבע בסעיף 76 אינו תופס אלא מקום שהשאלה שהוכרעה במשפט הראשון דרך אגב, היתה באה לפני בית-משפט אחר או בית-דין, בתוקף סמכותו הייחודית של זה, מפאת מהות הענין, אילו הועמדה לדיון כעיקר (476/88
שושנה אשתר נ' עליזה נפתלי, פ"ד מח(2) 749, 755 (1991).
יפים לעניין זה דברי השופט אגרנט בע"א 246/66: