1. לפניי בקשת התובעים להביא ראיות לסתירת פסק דין שניתן נגד תובע 2 במשפט פלילי, אשר הוגש לתיק כראיה לפי סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. הבקשה הוגשה לפי סעיף לפי סעיף 42ג לפקודה. אין מחלוקת בין בעלי הדין על כך שתובעת 1 היא חליפתו של תובע 2, ומשכך פסק הדין במשפט הפלילי (הממצאים והמסקנות) משמש כראיה לכאורה לאמור בהם - גם בעניינה. השאלה העומדת להכרעה היא אם בנסיבות העניין מתקיימים "טעמים מיוחדים שיירשמו" והצורך ב"מניעת עיוות דין" (כאמור בסעיף 42ג לפקודה) המצדיקים מתן רשות להבאת ראיות לסתור את פסק הדין במשפט הפלילי.
ההליכים הפליליים
2. ביום 22.10.2009 הורשע מר צאדק עווידה (תובע 2) על-ידי בית משפט השלום בירושלים (כבוד הנשיאה שולמית דותן) בשני אישומים שונים בגדרי ת"פ (י-ם) 1536/07. ההרשעה נסמכת על הודאתו של מר עווידה בעובדות כתב אישום מתוקן שהוגש נגדו במסגרת הסדר הטיעון. על-פי האישום הראשון בכתב האישום המתוקן, מר עווידה היה שותף לקנוניה עם מר עיסא נבולסי ומר ג'יברין ג'אבר, אשר במסגרתה זויפו מסמכים בקשר עם חלקת מקרקעין ליד הכפר ביתין שבקרבת רמאללה בניסיון לנשל את בעליה ולמכרה לצד שלישי. האישום השני בכתב האישום המתוקן נוגע לקנוניה אחרת שרקמו לפי הנטען מר עווידה ומר נבולסי. לפי אישום זה, שהוא הרלבנטי לענייננו, השניים קשרו קשר ליצירת מצג כאילו חלקת קרקע בכפר עין יברוד, שבאזור רמאללה אף היא, נמכרה למר עווידה, וזאת על מנת למכרה לצד שלישי. המצג נעשה, לפי האישום, באמצעות מסמך הנחזה להיות ייפוי כוח מהבעלים הרשום למר עווידה - אך למעשה זוייף על-ידי השניים. בפסק הדין המרשיע נקבע כי הרישום שנעשה במינהל האזרחי על שמו של מר עווידה יימחק וכן נגזרו עליו 15 חודשי מאסר בפועל ותקופת מאסר נוספת על תנאי. ערעור שהוגש על העונש (ע"פ (י-ם) 5042/09) נדחה ביום 21.1.2010. פסק הדין הפך לחלוט.
3. נגד מר נבולסי הוגש כתב אישום נפרד בגין אותם מעשים לבית משפט השלום בירושלים בת"פ 1535/07. אלא שמר נבולסי זוכה משני האישומים בהכרעת דין שניתנה ביום 8.9.2009 (כבוד השופטת אתי באום-ניקוטרה ז"ל)(עותק פסק הדין צורף לכתב התביעה שלפניי). בין היתר, נקבע כי התביעה לא הוכיחה שיפויי הכוח זוייפו; ובכל הקשור לאישום הנוגע לקרקע בעין יברוד הוסף כי לא הובאה עדות רלבנטית של ממש בקשר לאישום זה (עמ' 43 בשורה 6 להכרעת הדין).
התובענה שלפניי והבקשה להבאת ראיות לסתור
4. התביעה שבכותרת הוגשה בקשר עם החלקה בעין יברוד - שהיא חלקת הקרקע מושא האישום השני, כאמור. בתביעה נטען כי תובע 2 רכש את הקרקע מהבעלים הרשום (שעזבונו הוא נתבע 1) ב"עיסקה אמיתית". תובע 2 שימש, לפי הנטען, איש קש מכיוון שהיה חשש שבעלי הקרקע יסרב למכרם אם ידע שמדובר בקונה יהודי. יפויי הכוח נחתם, כך נטען, על-ידי הבעלים הרשום (שעזבונו הוא נתבע 1) ואומת על-ידי עו"ד; והוא אינו מזויף. לדברי התובעים העיסקה בוצעה עבור בעל השליטה של תובעת 1, אך מכיוון שתובעת 1 אשר יועדה להירשם כבעלים טרם הוקמה וחל עיכוב ברישומה אשר מקורו בנסיבות חיצוניות, סוכם כי הקרקע תרשם לתקופת ביניים על שמו של תובע 2. עוד נטען, כי הרשעתו של תובע 2 באישום השני מקורה בהודאה מוטעית שניתנה על-ידו, במסגרת הסדר הטיעון. החקירה במשטרה, על-פי הנטען, נסובה על האישום הראשון ולא הייתה בה הודאה בקשר לזיוף יפויי הכוח בקשר לחלקה בעין יברוד.
5. לכתב ההגנה שהגישה נתבעת 2 (המדינה) צורף פסק הדין המרשיע מבלי שבאה התנגדות לכך מצידם של התובעים. בכתב הגנתה, התנגדה המדינה למתן הסעדים המבוקשים שאינם עולים בקנה אחד עם הכרעת הדין בפסק הדין המרשיע. נתבע 1 לא הגיש כתב הגנה, ולבקשת התובעים נקבע כי הם יהיו זכאים לקבל פסק דין נגדו, ככל שפסק הדין המבוקש יעלה בקנה אחד עם פסק הדין שיינתן בתיק לאחר שיידון (החלטה מיום 15.4.2010).
6. ביום 6.10.2010 נערך קדם משפט בתיק לפני סגן הנשיאה, כבוד השופט צבי זילברטל. בקדם משפט זה ביקש ב"כ התובעים לקבוע מועד להגשת תצהירים. ב"כ המדינה התנגד להגשת תצהירים נוכח פסק הדין הפלילי המרשיע. בהחלטה שניתנה באותו דיון נקבע כי יוגשו תצהירים ויחד עמם תוגש בקשה להבאת ראיות לפי סעיף 42ג לפקודה. ביום 30.12.2010 הועבר התיק לטיפולי מכוח החלטה של סגן הנשיאה. ביום 19.5.2011 הוגשו תצהירי עדות ראשית ויחד עמם הוגשה בקשה להבאת ראיות לסתירת פסק הדין הפלילי. תגובת המדינה לבקשה זו הוגשה ביום 24.5.2011; וביום 9.6.2011 הגישו התובעים תשובה לתגובה.
7. הראיות שהגשתן נתבקשה הן בעיקר מסמכים מתוך תיק החקירה של תובע 2 במשטרה. בכלל זה, נתבקשה הגשתן של הודעות שנתן תובע 2 במשטרה; שתי חוות דעת מומחה שהוגשו בהליך הפלילי בנוגע לזיוף יפויי הכוח, לרבות דף השוואת חותמת וחתימות של הנוטריון זלמן סגל וזימונו של המומחה; כתב האישום ופרוטוקול הדיון והכרעת הדין בעניינו של תובע 2; וכן הודעת הערעור של תובע 2 על חומרת העונש ופרוטוקול הדיון בערעור. עיון במסמכים אלה, לפי הנטען, יעלה בין היתר, כי עניינה של הקרקע בעין יברוד היה שולי בחקירה; כי בהודעותיו במשטרה של מר עווידה הוא לא הודה כי יפויי בענין עין יברוד מזויף; כי חוות דעת המומחים לא התייחסו ליפויי הכוח הרלבנטי; וכי מר עווידה לא הפנים כי הסדר הטיעון מתייחס גם לקרקע בעין יברוד. נטען כי בנסיבות העניין מתקיימים טעמים המצדיקים מתן רשות להביא ראיות לסתירת פסק הדין הפלילי. באמצעות ראיות אלה והתצהירים שהוגשו, כך נטען, תוכל תובעת 1 להוכיח כי היא רכשה את הקרקע בעין יברוד כדת וכדין. אי מתן רשות להבאת ראיות לסתור תגרום, לפי הנטען, עיוות דין בעניינה של תובעת 1, אשר יבוא לידי ביטוי בנישולה מקניינה בקרקע שרכשה בתום לב ובתמורה.
8. המדינה, בתשובה שהוגשה על-ידה, חזרה על התנגדותה להבאת הראיות. לטענתה לא מתקיימים בנסיבות העניין אותם טעמים מיוחדים וחשש לעיוות דין הקבועים בסעיף 42ג, ומשכך דין הבקשה להידחות. הטענות המועלות בתביעה סותרות חזיתית את הודאת תובע 2 בהליך הפלילי. מדובר בבקשה להבאת ראיות לסתירת פסק דין חלוט על כל המשתמע מכך, אשר אין להיעתר לה כענין שבשגרה מטעמי מדיניות. מעבר לכך, כל הראיות עמדו לפני בית המשפט בהליך הפלילי. בתגובה לתשובה טענו התובעים כי פסק הדין הפלילי המרשיע ניתן מבלי שהאשמות הועברו דרך המסננת של ההליך הפלילי, אלא על בסיס הודאה גורפת במסגרת עסקת טיעון; וחוזרים על עיוות הדין שייגרם לתובעת 1, לשיטתם, אם לא תינתן רשות להבאת הראיות.
9. בדיון שהתקיים לפניי ביום 13.6.2011, הבהיר ב"כ המדינה כי התנגדותה של המדינה היא הן להגשת הראיות שפורטו בבקשה והן לתצהירים שהוגשו. בסופו של הדיון, לאחר ששמעו את הערות בית המשפט, הגיעו בעלי הדין להסכמה דיונית לפיה יקובלו לתיק חלק מן הראיות שהגשתם נתבקשה; תוגש חוות דעת מומחה מטעם התובעים לעניין השאלה האם יפויי הכוח מזויף; ולגבי תצהירים שהוגשו והמדינה התנגדה להגשתם תוגש הודעה מוסכמת תוך 14 ימים, וככל שלא תהיה הסכמה יגישו הצדדים טיעון בשאלת קבילותם. הסכמה דיונית זו קיבלה תוקף של החלטה. אלא שביום 26.6.2011, "לאחר התייעצות נוספת", הגיש ב"כ המדינה בקשה לחזרה מן ההסכמות הדיוניות הנ"ל, וזאת מן הטעמים של מניעת כפל הדיון ומניעת בכרעות סותרות. התובעת מצידה, התנגדה לחזרה מן ההסכמות הדיוניות.
דיון והכרעה
10. לאחר ששקלתי את טענות בעלי הדין, ועיינתי בחומר שהובא לפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למתן רשות להבאת ראיות לסתור להתקבל לגופה. משכך, איני נדרש להתייחס לשאלה אם יש מקום, בנסיבות המקרה, לאפשר למדינה לחזור בה מהסכמתה הדיונית אשר קיבלה תוקף של החלטה.
11. ער אני לפסיקה, שעל-פיה לא בנקל תינתן רשות להבאת ראיות לסתירת פסק דין במשפט פלילי, במשפט אזרחי (ראו למשל, ע"א 350/74
חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן פ"ד כט(1) 208 (1974)). ער אני גם לפסיקה שקבעה כי העובדה שפסק הדין במשפט הפלילי ניתן על סמך הודאה אינה מהווה כשלעצמה טעם למתן רשות להבאת ראיות לסתור (ראו, ע"א (ב"ש) 64/81
בן חמו נ' קרנית - קרן לפיצוי לנפגעי תאונות דרכים (3.1.1985)), זאת אפילו מקום בו נטען שההודאה ניתנה משיקולים של מניעת עינוי דין ואי נעימות.
12. עם זאת, בנסיבות העניין מתקיימים לדידי טעמים מיוחדים המצדיקים ליתן לתובעים רשות להביא ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי - בכל הנוגע לאישום השני. יצוין תחילה, כי כבר נפסק שבבואו להכריע בבקשה לפי סעיף 42ג, בית המשפט יכול להביא בחשבון את העובדה כי פסק הדין המרשיע ניתן על בסיס הודאה - מבלי שנשמעו ראיות לפני הטריבונל השיפוטי המרשיע (ראו, בר"ע (ב"ש) 758/99
אריאלה נ' וזנר (12.12.1999), שניתן על-ידי כבוד השופט ניל הנדל בבית המשפט המחוזי בבאר שבע; וכן ת"א (חי') 565/03
בן ציון נ' חזן (25.1.2007), שניתן על-ידי כבוד השופט יצחק עמית בבית המשפט המחוזי בחיפה). בעניין שלפניי, לעובדה שפסק הדין המרשיע ניתן על סמך הודאה בלבד (וללא שמיעת ראיות), מצטרפים שני טעמים נוספים המטים את הכף לעבר המסקנה שיש מקום, בנסיבות המקרה, להתיר הבאת ראיות לסתור:
13.
ראשית, נגד מר נבולסי הוגש, כאמור, כתב אישום נפרד בגין אותם מעשים בגדרי ת"פ 1535/07 ולאחר שמיעת הראיות - ניתן פסק דין מזכה. פסק דין זה תומך, בנסיבות הענין, ונוכח האמור בו, בקבלת הבקשה. כך למשל, צוין בפסק הדין כי העד מטעם רשות המקרקעין במת"ק רמאללה ויריחו העיד כי בשונה מייפוי הכוח בקשר לקרקע בביתין שנראה לא תקין על-פניו, בדיקת המסמכים בקשר לקרקע בעין יברוד לא העלתה בעיה. עוד נקבע כי התביעה לא הוכיחה שיפויי הכוח מזוייפים, ובהקשר זה נאמר עוד כי התביעה לא הביאה את בעל הקרקע הרשום על מנת להוכיח שהחתימה על יפויי הכוח מזוייפת. מעבר לכך, בכל הקשור לקרקע בעין יברוד ציין בית המשפט כי המאשימה "לא הביאה עדות רלבנטית של ממש והיא מסתמכת שוב על עדותו הלא אמינה של צ'אדק". פסק דין זה של זיכוי אינו אמנם ראיה בהליך שלפניי לגופה של התובענה, וודאי שלא לתוכנו. אולם אין חולק לכל הפחות כי מר נבולסי זוכה מאותו האישום ומנתון זה כשלעצמו לא ניתן בנסיבות העניין להתעלם בכל הקשור בגדרי הבקשה שלפניי בלבד.
שנית, הקרקע נמכרה לתובעת 1, שלא נטען כי הייתה לה מעורבות כלשהי במעשה הפלילי. התובעת 1 קיבלה על עצמה חרף זאת בהליך שלפניי כי תובע 2 יהא חליפה בכל הקשור בהיות פסק הדין במשפט הפלילי כראיה גם נגדה (עמוד 3 לפרוטוקול בשורות 13-14), אולם בנסיבות אלו אין בכך כדי להביא מניה וביה גם לשלילת האפשרות להביא ראיות לסתור את הממצאים והמסקנות במשפט הפלילי כאשר תובעת 1 לטענתה שילמה ממון רב עבור המקרקעין ובלא הבאת ראיות לסתור - תצא כשידיה על ראשה. עלול אפוא להיגרם לה עיוות דין.
14. התוצאה היא שאני מתיר את הבאת הראיות לסתירת פסק הדין הפלילי, אשר הגשתן נתבקשה על-ידי התובעים, ובכלל זה את התצהירים שהוגשו. ב"כ המשיבה יודיע עד ליום 5.9.2011 אם נוכח האמור לעיל ניתן להשיב על כנה את ההסכמה הדיונית שבאה בפרוטוקול מיום 13.6.2011 לעניין אופן הגשת הראיות וחוו"ד המומחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים, באמצעות הפקסימיליה.
ניתנה היום, י"ז בתמוז תשע"א, 19 ביולי 2011, בהעדר הצדדים.