בפני 3 בקשות אשר הגיש כל אחד מהנתבעים לסילוק התביעה נגדו על הסף.
ברקע הבקשות הליכים אשר מנהל המשיב מזה שנים רבות כנגד משפחת חריטן בקשר עם טענות לחובות שיש להם כלפי המושב בו התגוררו, מושב חניאל. טענות אלו הוכרעו בפסק של המשקם מיום 14.12.11. בקשה לביטול פסק המשקם נדחתה, כך גם בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וכך, בשלישית, בקשה לפסילת המשקם.
כעת מתברר שהמשיב מבקש לשוב ולהעלות טענות לטעויות בפסק המשקם אך זו הפעם כשהוא עוטף אותן בכסות של "חריגה מסמכות" או "הפרת חובת נאמנות". ולאחר שניסיונותיו לעשות כן כנגד בעלי ריבו עצמם, משפחת חריטן, כשלו, מנסה כעת המשיב להעלות אותן טענות כנגד עורכי הדין שייצגו את משפחת חריטן, כלפי המשקם עצמו ואף כלפי המנהלת שמעניקה שירותים אדמיניסטרטיביים למשקם.
הרקע לבקשות
1. הורתם של האירועים בהם עוסקת תובענה עוד בשנת 1981.
אותה עת, היה המשיב (התובע) עורך דין אשר ייצג את האגודה השיתופית חניאל מושב עובדים (להלן:
"המושב") בהליכים לגביית חוב שהיו חייבים למושב בני הזוג עדה חריטן ויעקב חריטן ז"ל (שניהם ביחד יכונו להלן:
"חריטן"). חריטן היו בעלי זכויות במשק במושב. חריטן לא פרעו את חובם למושב, המשיב מונה להיות כונס נכסים לגביית החוב, ובמסגרת מינוי זה פעל המשיב במסגרת הליכי הוצל"פ למימוש ומכירת זכויות חריטן במשק במושב. בהתאם, נערך ונחתם ביום 30.1.85 חוזה למכירת זכויות חריטן לצד ג' תמורת 56,440 ש"ח.
2. כ- 9 שנים לאחר מכן, בשנת 1994, הגישו חריטן תביעה כנגד המשיב ומסגרתה עתרו לחיוב המשיב בתשלום כספים, אשר לפי טענתם לא הועברו אליהם בעקבות מכירת המשק על ידי המשיב בהליכי הכינוס כאמור. תביעה זו של חריטן הועברה להכרעת בורר, השופט (בדימ.) יעקב שמעוני (להלן:
"הבורר"). המבקשים 3 ו- 4, היו עורכי הדין אשר ייצגו את חריטן בהליך הבוררות. ביום 31.1.2005 ניתן פסק הבורר (להלן:
"פסק הבורר"), במסגרתו נקבע שעל המשיב לשלם לחריטן סך של 63,088 ש"ח וכן גם לשאת בהוצאותיהם בגין הליכי הבוררות ושכר הבורר. בקשה שהגיש המשיב לביטול פסק הבורר נדחתה וכך גם בקשת רשות ערעור שהגיש לבית המשפט העליון.
3. המשיב לא אווה להשלים עם תוצאות הבוררות ונקט בהליכים נוספים כנגד חריטן. בינתיים הלך לבית עולמו יעקב חריטן ז"ל וההליכים שננקטו בעניינו של המנוח לאחר פטירתו כבר ננקטו כנגד יורשיו.
כך הגיש המשיב כנגד חריטן והמושב תביעה לפסק דין הצהרתי והעלה טענות שונות בקשר עם המגרש החליפי שקבלו חריטן במושב ולרבות טענות להברחת נכסים (ת.א. 1249/06 בבית משפט השלום בנתניה). תביעה זו סולקה על הסף בפסק דין מיום 27.8.07 (השופט יחזקאל קינר).
כך גם הגיש המשיב נגד חריטן והמושב תביעה כספית בה טען שהתעשרו מספר פעמים ועליהם לשאת בתשלום ההוצאות שנפסקו בפסק הבורר ולשלם לו פיצויים (ת.א. 8229/07 בבית משפט השלום בנתניה). גם תביעה זו, בהתייחס לחריטן, סולקה על הסף בהחלטה מיום 13.11.08 (השופטת דפנה בלטמן-קדראי), בעוד במחלוקת שבין המשיב למושב הושגה פשרה שלפיה נקבע שהמושב חייב כספים למשיב אך אלו ישולמו למשיב אך ורק באמצעות גביית כספים שחייבים חריטן למושב, זכות שלמעשה המחה המושב למשיב.
4. במקביל להליכים האמורים, נוכח טענות לחובות של חריטן למושב, נוהלו הליכים משפטיים על ידי המושב כנגד חריטן בפני המשקם אשר מונה לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992. גם בהליכים אלו יוצג המושב על ידי המשיב.
דיון בתביעה זו התקיים בפני המשקם ביום 18.1.95 אלא שחריטן לא התייצבו לדיון ובהיעדרם ניתן נגדם פסק דין בו חויבו לשלם למושב סך של 800,000 ש"ח (להלן:
"פסק המשקם הראשון").
5. השנים חלפו ובתחילת 2006 הגישו חריטן בפני המשקם בקשה לביטול פסק המשקם הראשון שניתן בהיעדרם. בבקשה זו יוצגו חריטן על ידי עו"ד אריק בן שמחון ועו"ד שלמה הרדי, הם המבקשים 3 ו- 4 (לשם הנוחות יכונו המבקשים 3 ו- 4 להלן:
"עורכי הדין").
בתצהירים עליהם התבססה בקשת חריטן נטען כי חריטן כלל לא ידעו על קיומו של פסק המשקם הראשון ודבר קיומו נודע להם רק בסמוך להגשת הבקשה. עוד נטען בתצהירי חריטן כי לגופה של תביעה יש להם הגנה טובה שכן אין להם כלל חוב כלפי המושב.
6. בקשת חריטן לביטול פסק המשקם הראשון נדונה בתחילה בפני המשקם דאז, עו"ד עימנואל סלומונוב ולאחר מכן בפני המשקם - עו"ד אריה הרמלין, המבקש 1 (לשם הנוחות יכונה להלן המבקש 1:
"המשקם"). על בסיס אותו הסכם שבין המשיב למושב להמחאת זכות המושב למשיב, צורף אף המשיב כבעל דין לדיון בבקשת חריטן בפני המשקם.
הדיון בבקשה נמשך מספר שנים וביום 14.12.2011 ניתן פסק המשקם (להלן:
"פסק המשקם השני"). בפסק המשקם השני נדחתה טענת המשיב שלפיה הבקשה הוגשה באיחור ונקבע כי חריטן לא ידעו על אודות פסק המשקם הראשון במועד לו טען המשיב. לגופה של הבקשה נקבע כי חריטן אכן לא זומנו לדיון שקדם למתן פסק המשקם הראשון, שלכן פסק המשקם הראשון מבוטל. המשקם המשיך ובחן את המחלוקות בעניין חובם של חריטן למושב וקבע כי לחריטן אין כלל חוב למושב.
7. המשיב הגיש לבית המשפט בקשה לביטולו של פסק המשקם השני (ה"פ 50277-01-12 בבית המשפט המחוזי בתל אביב). בפסק דין מיום 2.5.12 (השופטת יהודית שבח) נדחתה הבקשה. בפסק הדין מבהיר בית השפט כי על הדיון בפני המשקם חלות הוראות חוק הבוררות, תשכ"ח-1968, ומכאן גם סמכותו של המשקם לדון בבקשה לביטול פסק שניתן בהיעדר התייצבות. בית המשפט אף מוצא לציין שיש לדחות טענות שונות של המשיב "הנושאות אופי ערעורי מובהק". כך גם נדחתה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 4252/12; פסק דין מיום 11.7.12; השופט יורם דנציגר). בית המשפט העליון אף מציין במפורש את הממצא העובדתי של המשקם שלפיו נקבע שלחריטן נודע על קיום פסק המשקם הראשון רק בסמוך ליום 27.3.06 ובניגוד לטענות המשיב.
8. גם פסק הדין של בית המשפט העליון לא הביא לסיום הדיון בפרשה. בפברואר 2013 הגיש המשיב תביעה נוספת לפסילת המשקם מלדון בבירור חובות חריטן למושב (ה"פ 19795-02-13). בהחלטה מיום 17.2.13 (השופטת יהודית שבח) נדחתה התביעה על הסף, אף בלא שנתבקשה תגובת חריטן (הם המשיבים באותה התביעה), תוך הבהרה כי המשיב איננו יכול לשוב ולהעלות לדיון נושא שכבר נדון והוכרע, ותוך חיוב המשיב בתשלום הוצאות לאוצר המדינה בסך של 10,000 ש"ח. בסמוך לאחר החלטה זו, ביום 20.3.13, הוגשה התובענה בתיק זה.
טענות המשיב במסגרת תובענה זו