1. בקשה למתן סעד זמני בתביעה נגזרת, לפיו תבוטל ההחלטה שקבעה כי המשיב יוכל למשוך לעצמו את התמורה שקבלה חברת מוצרי אספלט ואבן בנגב בע"מ ממכירת זכויותיה ב"מחצבת דהריה" כהחזר הלוואת בעלים; כי ינתן צו המורה שתמורת המכירה תועבר לחשבון נאמנות ייעודי; וכי המשיב לא יוכל למשוך לעצמו באופן כלשהו את כספי התמורה מהמכירה.
2. החברה, מוצרי אספלט ואבן בנגב בע"מ (להלן - "
החברה"), הינה חברה פרטית העוסקת בכריית אבן, ייצור אגריגטים, אספלט ומוצרי אבן. במקורה, הייתה החברה בבעלותם של דוד זמיר ז"ל, משה רידניק ז"ל, ודוב רידניק ז"ל, בחלקים שווים. המבקשת, דניאלה זמיר (להלן - "
המבקשת"), ירשה את חלקה בחברה מבעלה המנוח, דוד זמיר ז"ל, ואוחזת בשליש ממניות החברה ללא זכויות ניהול כלשהן. המשיב, רפאל רידניק (להלן - "
המשיב"), בנו של משה רידניק ז"ל, משמש כיום כמנהל החברה ואוחז מכוח ירושה בשני שליש ממניות החברה.
בין המבקשת למשיב התגלו סכסוכים רבים שנגעו לאופן ניהול החברה, שחלקם התבררו בהליכים משפטיים שונים. בעקבות זאת הגישה המבקשת באמצעות בנה, ד"ר רן זמיר, בקשה לאישור תביעה נגזרת של החברה נגד המשיב על סכום של כ - 20 מליון ש"ח בשל מקרים שונים בהם - כך נטען - הוציא המבקש מהחברה כספים שלא כדין, לטובתו האישית.
ביום 28.7.11 קבל בית המשפט את הבקשה לאישור התובענה כנגזרת ביחס לחלק מהטענות שהועלו נגד המשיב. נקבע כי הועמדה תשתית ראייתית ראשונית לטענות שהעלתה המבקשת, המצדיקה את ניהול התביעה לגופה; כן נקבע כי התביעה הינה לטובת החברה משהיא עשויה להיטיב את מצבה הכלכלי, וכי המבקשת ובנה אינם נעדרי תום לב במידה המונעת את הגשת התביעה.
ביום 17.11.11 הוגשה מטעם המשיב בקשה לדיון חוזר בהחלטה לאישור תביעה נגזרת, בקשה הממתינה למתן החלטה.
3. החברה מחזיקה, באמצעות חברת בת, ב - 45% מהון המניות של חברת מיתרים בע"מ אשר לה רשיון כריה במתחם מחצבת דהרייה. ביום 3.2.13 אשרה האסיפה הכללית של החברה (קרי - המבקשת והמשיב) למכור את חלקה של החברה במחצבת דהריה תמורת סכום שינוע - בהתקיים תנאים מסויימים - בין 8.5 מליון ש"ח ל - 9 מליון ש"ח. המשיב הבהיר כי בכוונתו למשוך את הסכום כהחזר של הלוואת הבעלים שהעמיד לחברה, שערכה עמד - נכון לאותה עת - על למעלה מ - 9 מליון ש"ח. בנסיבות אלה, הוגשה הבקשה שבפני.
4. המבקשת טוענת כי ההחלטה להשתמש בתמורה שתתקבל מהעסקה לצורך החזר הלוואת הבעלים לא אושרה כנדרש, בהיותה עסקה עם בעלי עניין הדורשת אישור של האסיפה הכללית ללא שקולו של בעל העניין יובא בחשבון. ההחלטה גם אינה סבירה לאור גובה התביעה הנגזרת שעומדת נגד המשיב.
כמו כן, סבורה המבקשת כי הצו דרוש על מנת לשמור על המצב הקיים בחברה עד שתוכרע התביעה הנגזרת. מאחר והוכח, לטענתה, כי המשיב עושה בחברה כבתוך שלו, יש לשמור על הכספים בחשבון ייעודי על מנת לוודא כי ככל שיוצאו, יוצאו לרווחת החברה. באשר לתנאים לאישור סעד זמני, סבורה המבקשת כי מעצם אישור התביעה הנגזרת עולה כי קיימת עילת תביעה לכאורה. מאזן הנוחות נוטה לטובתה שכן למשיב ממילא לא הובטח כי הלוואת הבעלים תפרע דווקא עכשיו, וחובו לחברה לפי התביעה עולה פי 3 על סכום הלוואת הבעלים; מנגד, לחברה ולמבקשת יגרם נזק משמעותי ובלתי הפיך במידה וימשוך המשיב לעצמו את התמורה, שכן אז כשתזכה המבקשת בתביעתה תאלץ לגבות מהמשיב סכום משמעותי נוסף שחזקה עליה כי תתקשה לגבותו.
המבקשת מדגישה כי מטרת הבקשה הינה הגנה על האינטרסים של החברה והטענות נגד תום ליבו של ד"ר רן זמיר אינן רלוונטיות, ואף נדחו בהחלטת כב' השופטת נצר.
5. המשיב סבור כי בתביעה הנגזרת לא התבקש כל סעד המכוון נגד הלוואת הבעלים; משכך, המבקשת אינה רשאית לבקש כסעד זמני סעד שאינו קשור לסעדים המנויים בתביעה. בנסיבות אלה, המבקשת גם אינה רשאית להגיש את הבקשה בשם החברה.
המשיב סבור כי לא נפל פגם בהחלטה להעביר את כספי התמורה ממכירת מחצבת דהרייה להחזר הלוואת הבעלים, וכי לא היתה מעולם מחלוקת באשר לתוקף אותה הלוואה.
המשיב סבור כי התנאים למתן סעד זמני אינם מתקיימים. עילות התביעה אינן מבוססות וודאי שאין בסיס כלשהו לסכומים המופרכים שנטענו בה. מאזן הנוחות נוטה לזכותו הקניינית של המשיב, אשר ערכה של הלוואת הבעלים שהעמיד לחברה נשחק עם הזמן; המבקשת לא העמידה כל ראיה לטענה כי יהיה קושי לגבות את סכום פסק הדין מהמשיב.
המשיב מוסיף כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב קיצוני. המשיב הלווה לחברה כספים רבים תוך שעבוד נכסיו הפרטיים, בעוד המבקשת מעולם לא העמידה מימון כלשהו לטובת החברה; נסיונה למנוע מהמשיב לקבל חזרה ולו חלק מהכספים שהשקיע הינו נסיון להפעיל לחץ על המשיב ותו לא.
- בתגובתה למשיב, מציינת המבקשת כי אין כל רלוונטיות לכך שבתביעה הנגזרת לא התבקש סעד המכוון נגד הלוואת הבעלים, שכן מטרת הסעד הזמני הינה להקפיא מצב קיים על מנת להבטיח את ביצועו היעיל של פסק הדין, וכך יעשה הסעד המבוקש כאן. המבקשת מוסיפה כי הצהרת המשיב לפיה שעבד את ביתו ורכבו לחובות החברה מבססת את החשש לפיו לא יוכל לפרוע את חובו במידה ויפסיד בדין, מה עוד שגובה התביעה עצמה מעלה חשש זה.
דיון
- אקדים ואומר, כי חלק מטענות הצדדים נובעים מרצונם לראות בסעד הזמני את מה שאינו. מטרתו של סעד זמני הינה להבטיח את קיומו של פסק הדין העתידי:
"תפקידו של צו זמני הוא להסדיר מצב עניינים שיבטיח את ביצועו של פסק דין סופי שיינתן לאחריו. הסעד הזמני נועד לשמר מערכת נסיבות, הקיימת בעת הגשת התובענה עד למתן פסק הדין, כדי שבהינתן פסק-דין לזכות התובע הוא לא יתייצב מול שוקת שבורה". (אורי גורן,
סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 520 (מהדורה עשירית, תשס"ט)).
כלומר, סעד זמני לא נועד לאפשר למבקש להעלות טענות נוספות לטענות שאותן העלה בתביעה העיקרית, או על מנת לאפשר לו לקבל את חלק ממבוקשו בתביעה העיקרית כבר עתה. הסעד הזמני נועד להבטיח את ביצועו של פסק הדין שינתן (או במקרים אחרים, שאינם נוגעים לענייננו, להבטיח את קיומו התקין של ההליך).
על כן, על מנת לבסס בקשתה לסעד זמני, על המבקשת להראות כי הצווים המבוקשים על ידה יבטיחו את ביצוע פסק הדין - דהיינו, כי במידה וכספי התמורה ממכירת מחצבת דהרייה יועברו למשיב, החברה לא תוכל להיפרע ממנו, בבוא העת, היה ותזכה בתביעתה.