החלטה בתיק ת"א 24542-05-11

1. לפני בקשת התובעת להתיר לה הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח הלאומי, בקשה בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפיצויים").

2. התובעת, ילידת 1953, נפגעה בתאונת דרכים ביום 3.7.09. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. וועדה רפואית של המל"ל (להלן: " הוועדה") קבעה ביום 2.8.10 כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בתחום האורטופדיה עקב התאונה וכן קבעה נכות זמנית בשיעור 10% בתחום הפסיכיאטרי עד ליום 31.12.10. על החלטה זו הגישה התובעת ערר. וועדה רפואית לעררים דחתה את הערר בתחום האורטופדי, בקבעה כי " הממצאים בבדיקה אינם מקנים אחוזי נכות...". בתחום הפסיכיאטרי קבעה וועדת העררים כדלקמן: " מאחר ומדובר בתובעת הסובלת מסימני PTSD אשר גרמו לפגיעה בולטת בתפקוד התעסוקתי והחברתי לפיכך הוועדה הרפואית קובעת נכות זמנית השיעור 20% עד 31.7.11, מאחר ובמידה ותפנה לטיפול עשוי להיות שיפור במצבה הנפשי." ביום 19.7.11 התכנסה שוב הוועדה בעניינה של התובעת ולאחר ששמעה את התובעת ובדקה אותה, קבעה כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי.

טענות הצדדים

3.      התובעת טענה בבקשתה, כי מצבה הרפואי הפסיכיאטרי והאורטופדי מצדיקים מתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל וביקשה למנות מומחים רפואיים בתחום הפסיכיאטרי והאורטופדי ו/או בתחום הכאב. התובעת טענה, כי לא סבלה בעבר מפגיעה וודאי שלא מנכות מתחום הפסיכיאטרי. לדבריה, בעקבות התאונה החלה לסבול סבל נפשי רב, שבעקבותיו נקבעו לה נכויות זמניות גבוהות עד ליום 1.8.11. התובעת התייחסה לדברים שצוטטו בפרוטוקול הוועדה, לפיהם היא "טוענת שאין לה בעיה נפשית בכלל וגם מהתאונה הנדונה", וגרסה כי אלה הוצאו מהקשרם וכי מה שנאמר על ידה הוא שאינה "חולת נפש" אלא סובלת מטראומה לאחר התאונה. התובעת הפנתה מסמכים רפואיים שנערכו לפני קביעת המל"ל ולאחריה וטענה כי המשיכה לקבל טיפול פסיכיאטרי שוטף ואובחנה כסובלת מתסמונת בתר-חבלתית, מהפרעת הסתגלות ומתגובה דכאונית ולכן אין לומר כי אינה סובלת מנכות צמיתה בעקבות התאונה. באשר לתחום האורטופדי/הכאב טענה התובעת, כי היא סובלת מקשיי תפקוד הנובעים מכאבים שהחלו לאחר התאונה ובעקבותיה. לטענתה, אף שסבלה בעבר מכאבי גב, אלה לא מנעו ממנה לתפקד ואילו כיום היא אינה יכולה לעבוד לפרנסתה ולעשות את פעולות היומיום השוטפות. התובעת טענה, כי לא ניתן לשלול ממנה פיצוי רק משום שאינה סובלת מהגבלה בטווח התנועה, כמצוין בפרוטוקול הוועדה וכי לאחר התאונה ובעקבותיה החמיר מצבה. עוד ביקשה התובעת, לחילופין או במצטבר, למנות מומחה רפואי בתחום הכאב, שכן התיעוד הרפואי מלמד לטענתה על פגיעה בתחום הכאב והמל"ל אינו יכול לקבוע נכות בתחום זה.

4.      הנתבעים התנגדו לבקשה וטענו, כי יש לדחות את בקשת התובעת משמיצתה את זכויותיה במל"ל. ככל שסברה כי הוועדות הרפואיות טעו בעניינה, כך נטען, היתה פתוחה בפניה הדלת להגיש ערעור על החלטות הוועדות לבית הדין האיזורי לעבודה, אך היא בחרה שלא לעשות כן. לטענת הנתבעים, משהיתה התובעת מיוצגת בכל ההליכים מול הוועדה ע"י בא כוחה, ושעה שסיכום הוועדה הרפואית נעשה לאחר בדיקה קלינית אשר לא הצביעה על נכות כלשהי, הרי שמדובר בקביעה על פי דין ואין הצדקה להתיר לה הבאת ראיות לסתור. אשר לבקשת התובעת להביא ראיות לסתור בתחום הפסיכיאטריה טענו הנתבעים, כי טענות התובעת כיום מנסה להפוך את היוצרות, שעה שדבריה אודות מצבה הנפשי נאמרו במענה לשאלת חברי הוועדה בזמן אמת בעת בדיקתה. עוד נטען, כי ככל שהמשיכה התובעת לסבול בעקבות מצבה הנפשי לאחר קביעת וועדת המל"ל, היה  עליה  להגיש תביעה לביה"ד לעבודה ולחילופין תביעה למל"ל בגין החמרת מצב, או לפנות לטיפול נפשי, דבר שכלל לא נעשה על ידה לאחר התאונה. לטענת הנתבעים, פניותיה של התובעת ל"טיפולים  פסיכיאטריים" כאלה ואחרים לאחר שנקבע על ידי וודעת המל"ל כי לא נותרה לה נכות צמיתה בתחום זה, הינן לצורכי התביעה וסיכומי הביקור ניתנו לה לבקשתה, כמצויין על גבי אותם סיכומים. לעניין בקשתה של התובעת להביא ראיות לסתור בתחום האורטופדיה, טענו הנתבעים כי התובעת סבלה בעבר בפגיעה בצווארה וכי המסמכים הרפואיים העדכניים שהוגשו על ידה אינם מעלים החמרה במצבה המצדיקה מינוי מומחה רפואי כלשהו. הנתבעים אף התנגדו לבקשת התובעת למינוי מומחה בתחום הכאב. לטענתם, לא קיים מינוי מומחה נפרד בתחום הכאב ואין בתקנות נכות נפרדת בתחום זה. הנתבעים טענו, כי הרשות להביא ראיות לסתור מיועדים למקרים מיוחדים וחריגים בלבד ובנסיבות יוצאות דופן ובמקרה זה לא נפל כל פגם בעבודת הוועדה ולא מתקיימות נסיבות חריגות או יוצאות דופן שיש בהן להצדיק היתר לתובעת להביא ראיות לסתור.

דיון והכרעה

5.      סעיף 6ב לחוק הפיצויים קובע כי " בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין התביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הלכה היא, כי היתר להביא ראיות לסתור יינתן רק בנסיבות חריגות ומיוחדות. כדוגמה לנסיבות כאלה הוכרו בפסיקה מקרים בהם נתקיים פגם מהותי בהליך שהתנהל בפני הוועדה הרפואית או כשחל שינוי מהותי במצבו של הנפגע לאחר שנבדק. מקרה אחר הוא כאשר לפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע לפני התאונה, או כאשר הוועדה לא התייחסה לנושא קרדינאלי המצוי במחלוקת או לא נחשפה לתיעוד מהותי וכוי"ב (ר' בר"ע (י-ם) 1057/09 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מתוק (פורסם במאגרים; ניתנה ביום 27.12.09).

ראיות לסתור בתחום הפסיכיאטרי

6.      קריאה מדוקדקת של טיעוני התובעת מעלה כי אין בפיה טענה שחלה החמרה במצבה מאז נבדקה על ידי הוועדה הרפואית, כשם שאין היא טוענת לפגם בהליך שהתנהל בפני הוועדה הרפואית. למעשה, טענות התובעת מופנות כנגד שיקול הדעת של הוועדה הרפואית של המל"ל אשר קבעה שלא נותרה לה נכות פסיכיאטרית צמיתה, בעוד שלטענת התובעת אין הצדקה לקביעה זו שכן מצבה כיום זהה למצב בו היתה בתקופה בה נקבעו לה נכויות זמניות במל"ל. התובעת הפנתה למסמכים רפואיים שנערכו בעניינה לאחר קביעת המל"ל וביקשה ללמוד מהם כי מצבה לאחר קביעת המל"ל זהה למצבה במועד בו קבע לה המל"ל נכות זמנית בשיעור 20% ולפיכך לא יתכן, לדעתה, שאינה סובלת מנכות צמיתה בעקבות התאונה.

7.      קביעת הנכות הנפשית הצמיתה של התובעת נעשתה ביום 19.7.11 על ידי ד"ר גונופולסקי, רופאה פסיכיאטרית מומחית אשר בדקה את התובעת קודם לכן, ביום 9.7.10, ושעל בסיס חוות דעתה קבעה הוועדה הרפואית מיום 2.8.10 את נכותה הזמנית של התובעת. לנגד עיני המומחית הפסיכיאטרית, אשר כאמור בדקה בעצמה את התובעת בעבר ונתנה חוות דעת בעניינה, עמדה חוות הדעת הפסיכיאטרית האמורה וכן הפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות השונות, אשר קבעו את נכותה הזמנית של התובעת. בפרוטוקול הוועדה מאותו יום נרשמו תלונות התובעת מפיה בזו הלשון:

"נפשית אני מרגישה יותר טוב, אבל כשאני מרגישה פחדים ואני נבהלת נתפס לי כל הצד השמאלי. התרופות הפסיכיאטריות לא עשו לי טוב, הפכו אותי לאפטית ולכן הפסקתי את הטיפול מרצוני. ישנה טוב בלילה אך כל הפעולות הפיסיות קשות לי ואיטיות יותר".

בפרק הממצאים והנימוקים נרשם כך:

"בבדיקה: נראית כפי גילה מסודרת בהופעתה החיצונית מידע צלול. מדברת באופן ספונטני לעניין. משתפת פעולה באופן מלא אפקט אוטימי ללא הפרעות במהלך החשיבה. ללא הפרעות בתפיסה בתוכן החשיבה: טוענת שאין לה בעיה נפשית כלל וגם מהתאונה הנידונה. מוסרת על תאבון ושינה תקינים. מצב רוח סביר. מתלוננת על חולשה וכאבים בצד שמאל בזמן שמרגישה לחץ. הפסיקה טיפול פסיכיאטרי על דעת עצמה ולטענתה ללא טיפול מרגישה יותר טוב. שיפוט תקין קיימת תובנה למצבה".

לאחר שמיעת התובעת ובדיקתה, נרשמו דברים אלה בפרק הסיכום והמסקנות:

"מדובר באישה שלאחר ת.ד. לא מגלה סימנים נפשיים שפוגעים בצורה משמעותית בהתאמה הסוציאלית וכושר עבודתה. לא מקבלת טיפול ולדבריה מרגישה טוב. גם אין סימנים אובייקטיבים לבעיה נפשית כל שהיא. הוועדה קובעת כי לא נותרה נכות מהתאונה הנדונה".

8.      הנה כי כן, הוועדה שמעה את תלונותיה של התובעת, בדקה אותה, התרשמה ממצבה ולא מצאה סימנים לבעיה נפשית המצדיקה קביעת נכות צמיתה. התובעת טענה כי הדברים שצוטטו מפיה לפיהם "אין לה בעיה נפשית בכלל וגם מהתאונה הנידונה" הוצאו מהקשרם וכל שאמרה היה שהיא אינה "חולת נפש" אלא סובלת מטראומה בעקבות התאונה. בעניין זה אציין כי דברי התובעת נרשמו בזמן אמת ואין באפשרותי לקבוע כי אמרה, כטענתה, ש"אינה חולת נפש" אלא "סובלת מטראומה" (אף שבבקשתה ציינה באותה נשימה כי אינה מודעת להבדל בין "מחלת נפש" ל"טראומה"). אך אף אם אניח שכך הוא, אין בכך בלבד כדי לשנות. מסקנות הוועדה אינן נסמכות אך על דבריה אלה של התובעת. כפי שניתן לראות, בניגוד לתלונות קודמות, התובעת דיווחה על שיפור במצבה, על שינה ותיאבון תקינים ולאור התרשמות הוועדה ממצבה, לאחר שבדקה אותה ושמעה את דבריה ולאחר שקבעה כי "אין סימנים אוביקטיבים לבעיה נפשית כל שהיא", הגיעה הוועדה למסקנה אליה הגיעה. טענות התובעת תוקפות כל כולן את שיקול הדעת המקצועי של וועדת המל"ל ולפיכך אין הן עולות כדי טעם מיוחד המצדיק הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה.

9.      כאמור, התובעת הפנתה למסמכים רפואיים שנערכו לאחר קביעת המל"ל בדבר הנכות הצמיתה וטענה כי ניתן להיווכח שהאבחנה הרפואית באותם מסמכים הינה אותה אבחנה שניתנה בעת שנקבעה לה נכות זמנית והדבר מלמד שקביעת המל"ל על העדר נכות אינה קוהרנטית לקביעותיו של אותו מוסד. עיון במסמכים שצורפו מעלה, ראשית לכל, כי צורף תיעוד חלקי בלבד (כך, לא צורפו סיכומי ביקור מיום 8.9.11 ומיום 13.11.11) ומהמסמכים שצורפו לא ניתן ללמוד מה היו בדיוק תלונותיה של התובעת והם מפרטים בעיקר מעקב אחר טיפול תרופתי שניתן לה. במסמכים מצאה הפסיכיאטרית המטפלת לנכון לציין כי התובעת " קיבלה סיכום ביקור לפי בקשתה, מוסרת שעדיין נמצאת בתהליך תביעה". כמו כן, צויין מפי התובעת כי " לא פנתה לטיפול cbt עקב מצוקה כלכלית". בניגוד למסמכים אלה, צורף לתגובת הנתבעת מסמך רפואי מיום 17.7.11 (יומיים קודם לקביעת המל"ל לעניין הנכות הצמיתה) מאותה פסיכיאטרית מטפלת, בו תואר מצב אחר לחלוטין: " בבדיקה משתפת פעולה, לא מגלה סימנים פסיכוטיים או אפקטיביים, מוסרת שהפסיקה טיפול בסיפראלקס לפני מספר חודשים על דעת עצמה, מוסרת שעקב תופעות ליוואי כמו חוסר שיווי משקל וישנוניות יתר, יש לציין שסיפראלקס לא גורם תופעות ליוואי מסוג שמתארת, מוסרת שמרגישה טוב מבחינה נפשית... שוללת צורך ולא רוצה טיפול תרופתי, מוסרת שגם פנתה לטיפול ב- cbt בברה"ן נבדקה פעם אחד וגם לא רוצה להמשיך. שוללת צורך. מבקשת לתת לה אישור לועדה רפואית בביטוח לאומי" (ההדגשות שלי - ע.א.). לא למותר לציין, כי דווקא ממצאים אלה תואמים את קביעת המל"ל שניתנה לאחר מכן, לפיה לא נותרה נכות צמיתה לתובעת. פנייתה של התובעת לאחר קביעת המל"ל לרופאה הפסיכיאטרית המטפלת על מנת לקבל טיפול תרופתי, אין בה כדי לשנות. המסמכים הרפואיים מקופת חולים אינם מהווים חוות דעת ואינם מתיימרים להיות כאלה ולא עולה מהם דבר שיש בו להצדיק הבאת ראיות סתור את קביעת המל"ל.

ראיות לסתור בתחום האורטופדי