בפניי בקשת התובעת 1 ("
התובעת") שכותרתה "בקשה לפסילת חוות דעת המומחה בתחום הנוירולוגיה ו/או למינוי מומחה רפואי נוסף".
רקע
התובעת נפגעה ביום 9.10.07 בתאונת דרכים בעיר כרמיאל, כאשר רכב בה נסעה במושב הקדמי ליד הנהג נפגע מאחור בידי רכב אחר.
יחד עם התובעת נסעו באותו רכב גם התובע 2 - בן זוגה, אשר אף נהג ברכב - וכן התובע 3. פגיעתם של התובעים 2-3, ככל שנגרמה להם פגיעה כזו, לא היתה חמורה במיוחד. בדיון מיום 3.2.10 דחיתי את בקשתם למינוי מומחה בתחום האורטופדי. ביום 12.7.12 ניתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה לפיו התחייבה הנתבעת לשלם לכל אחד מהם פיצוי בסכום כולל של 5,000 ש"ח לסילוק תביעתם.
התובעת הגישה בקשות שונות בעניין מינוי מומחים, ובעניינה מונו ארבעה מומחים מטעם בית המשפט.
תחילה מונו מומחים בתחום האורטופדי ובתחום א.א.ג, כששכר טרחתם הושת על הנתבעת. יצויין כי מאחר והתובעת התלוננה על סחרחורות, בהחלטה בדבר מינוי המומחה בתחום א.א.ג ביקשתיו לחוות דעתו בדבר הצורך במינוי מומחה בתחום הנוירולוגי. בהמשך נעתרתי לבקשת התובעת למינוי מומחה בתחום האנדוקרינולוגיה, תוך השתת שכרו על התובעת.
בחוות דעתם של מומחים אלו נקבעו הקביעות הבאות:
א. ד"ר דורון נורמן, מומחה בכירורגיה אורטופדית, קבע כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בתחום האורטופדי.
ב. פרופ' אדי קרניאלי, מומחה ברפואה פנימית ואנדוקרינולוגיה, קבע כי לדעתו אין קשר סיבתי בין התאונה נשוא התביעה להופעת מחלת הסכרת אצל התובעת.
ג. ד"ר אמיר גורי, מומחה בתחום א.א.ג, ניתוחי ראש וצוואר, קבע כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בתחום א.א.ג כתוצאה מהתאונה.
ד"ר גורי הצביע על תיעוד לתלונות בדבר סחרחורות עוד טרם התאונה, החל משנת 1996, וחיווה דעתו כי יש למנות מומחה בתחום הנוירולוגי. בהתאם להמלצה, מונה מומחה בתחום הנוירולוגי.
ד. פרופ' דוד ירניצקי, מומחה בנוירולוגיה ומנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים רמב"ם, קבע בחוות דעתו כי נכותה הנוירולוגית של התובעת בשל סחרחורות עומדת על 5%, כאשר מתוך שיעור זה יש לייחס 3% לתאונה נשוא התביעה ו- 2% למצב קודם.
הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעת, של התובעת עצמה, של בן זוגה התובע 2, ושל מר גלעד אנגל אשר שימש כממונה על התובעת במקום עבודתה. עדים אלו נחקרו ע"י ב"כ הנתבעת. התובעת ויתרה על חקירת פרופ' קרניאלי וד"ר גורי, אך עמדה על חקירתם של ד"ר נורמן ופרופ' ירניצקי. אף שהתיק קבוע היה לשמיעת סיכומים בעל פה בתום החקירות, נעתרתי לבקשת התובעת בדבר הגשת סיכומים בכתב.
חלף הגשת סיכומים בכתב, הגישה התובעת את הבקשה שכותרתה ברישא (ללא הגשת בקשה להארכת מועד להגשת הסיכומים).
הבקשה וההכרעה בה
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה (התובעת הודיעה במענה להחלטה בהקשר זה כי אינה מעוניינת בהגשת תשובה לתגובה), הגעתי למסקנה לפיה דין הבקשה, על שני ראשיה - להידחות.
באשר לבקשה לפסילת המומחה, דומני כי בנסיבות העניין מוטב וזו לא היתה מוגשת.
המדיניות בכל הנוגע לפסילת מומחה מטעם בית המשפט שנתמנה בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) התשמ"ז-1986, הינה מצמצמת [ראו, באופן כללי, אליעזר ריבלין, "
תאונת הדרכים, תחולת החוק סדרי דין וחישוב הפיצויים", מהדורה רביעית, תשע"ב-2012, בעמ' 681-693, ואסמכתאות רבות שם]. מקרה חריג יחסית של פסילת מומחה מעוגן בהוראת תקנה 17 לתקנות אלה, שעניינה במומחה אשר לא מבצע את הפעולות הנדרשות מן המינוי תוך זמן סביר, או בכלל. שכיחות הרבה יותר הן בקשת לפסילת מומחה לאחר שהוצגו לו מסמכים אשר בהתאם לתקנות הנ"ל ולפסיקה, אסור להציגם למומחה. ההלכה בהקשר זה הינה כי גם אם עיין המומחה במסמך שאסור היה להציג לעיונו, לא ייפסל המומחה אם אין מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, אשר גורם לעיוות דין [רע"א 3358/91
סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' ציון (6.11.91); רע"א 3011/94
אלפסי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (11.7.94)].
נקודת המוצא להכרעה בבקשות לפסילת מומחה הינה כי המומחה, הפועל כזרועו הארוכה של בית המשפט, מפעיל שיקול דעת עצמאי בתום לב. על פי הפסיקה, באופן כללי, ניתן לומר כי יש מקום לפסול מומחה אם התברר כי אחד משלושה יסודות אלה אינו מתקיים. כך, העובדה כי המומחה פועל כזרועו הארוכה של בית המשפט מחייבת הקפדה יתרה מצדו על יושרה ועל כללי האתיקה. על המומחה להימנע מאפשרות של חשש למשוא פנים או ניגוד עניינים, ואי-הקפדה על כך עשויה להביא לפסילתו. כך, מקרים של חשיפת המומחה למסמכים שלא אמורים להיות מוצגים בפניו, ניתן לסווג ליסוד השני של הפעלת שיקול דעת עצמאי, ולכן נקבע בפסיקה כי אם החשיפה למסמך אינה פוגעת בשיקול הדעת העצמאי אין צורך לפסול את המומחה, אף אם הופרו הוראות התקנות. כך גם בקשות פסלות המבוססות על הימנעות המומחה מבדיקת הנפגע בעצמו, כאשר השאלה תהא עד כמה הסתמך על בדיקתו של אחר ועד כמה הפעיל שיקול דעת משל עצמו.