1. התובע הגיש תביעתו כנגד הנתבעת, בגין התרשלות של שוטרים בביצוע צווי חיפוש ומעצר שהוצאו כנגדו ופגיעה בשמו הטוב.
2. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית והתיק נקבע להוכחות ליום 27.6.2013. לאור בקשת דחייה שהוגשה על ידי הנתבעת, נדחה דיון ההוכחות ליום 11.7.2013.
3. ביום 19.6.2013 הגיש התובע בקשה שכותרתה "בקשה מחודשת להזמנת עד", במסגרתה עתר להורות על זימונו של נציג המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים, שיביא עמו לישיבת ההוכחות את "
רשימת התלונות ו\או הקובלנות ו\או כתבי האישום, באם הוגשו", של שלושה שוטרים שהיו מעורבים במעצרו, מתחילת שירותם במשטרה ועד היום.
לטענתו, לאור מאפייני התביעה ולאור העובדה שנסיבות ההכרעה בתביעה זו ישענו בעיקר על מהימנות ואמינות העדים, הרי שיש משמעות למתן עדות בנוגע להליכים משמעתיים ואחרים שננקטו כנגד השוטרים.
4. הבקשה הועברה לתגובת המשיבה, המועד להגשת תשובה לתגובה חלף ומכאן החלטתי.
5. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להדחות. אקדים ואבהיר, כי חרף נוסח כותרת הבקשה, התובע לא הגיש בקשה דומה קודם לכן ובקשה זו הוגשה בסמוך לפני הדיון וחדשים ארוכים לאחר שחלף המועד בו היה עליו להגיש ראיותיו. במדה ובקש לזמן עדים נוספים, מעבר לאלו שהוגשו מטעמם תצהירים, היה עליו לעשות כן עם הגשת תצהיריו, בהתאם להחלטה מיום 15.1.2012. נטל הוכחת התביעה מוטל על התובע וסדר הבאת הראיות נקבע בהתאם, כך שהנתבעת תוכל להתמודד עם כלל טענות התובע והראיות המוגשות על ידיו, כמקשה אחת. משלא עשה כן התובע ומשלא הועלה בבקשה נימוק לאיחור בהגשת הבקשה, הרי שדינה להדחות, ולו רק מטעם זה.
6. לגופו של עניין, חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א - 1981 (להלן "חוק המרשם הפלילי"), מטיל על המשטרה חובה לנהל מרשם פלילי ובו פרטי רישום לעניין כל אדם שניתנה לגביו הרשעה או החלטה כמפורט בחוק הנ"ל. סעיף 2 לחוק המרשם הפלילי קובע מהם פרטי הרישום הפלילי שיכללו במרשם הפלילי. סעיף 3 לחוק המרשם הפלילי קובע, כי המרשם יהיה חסוי ולא יימסר מידע ממנו, אלא לפי החוק.
7. סעיף 5(א) לחוק המרשם הפלילי מאפשר מסירת מידע מן המרשם לרשויות ולבעלי תפקידים המפורטים בתוספת הראשונה לחוק. סעיף י' לתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי קובע, כי בית המשפט יהיה רשאי לעיין במידע המצוי במרשם הפלילי, כמפורט ברשימה בסעיף 2 לחוק, בשני תנאים. הראשון - הגילוי הוא מהותי לנושא הדיון. השני - הגילוי נדרש למהימנותו של עד ובעל דין ביקש את הגילוי.
8. רשימת "התלונות ו\או הקובלנות ו\או כתבי האישום", בהם בקש התובע לעיין, אינה רלבנטית למשפט נשוא תיק זה. בהתאמה, המסמכים בהם מבקש התובע לעיין הנוגעים לתיקי מח"ש, אינם כלולים בפרטי הרישום המפורטים בסעיף 2 לחוק.
9. יתירה מזאת, בכל הנוגע לתיקים סגורים, קובע סעיף 11א לחוק המרשם הפלילי כי מידע על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין כאמור בסעיפים 59 ו - 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982, מידע על סגירת תיק בהסדר ומידע על משפט שבו עוכבו הליכים, לא יימסר אלא לגופים המפורטים בתוספת השלישית. בית המשפט, כמו גם עורך דין המייצג בעל דין, אינם מופיעים ברשימה המפורטת בתוספת השלישית לחוק.
10. הפסיקה נטתה להחיל (ולא החילה באופן מוחלט, כפי שניתן להבין מתגובתה המפורטת של ב"כ המשיב) את הוראות סעיף 11א לחוק המרשם הפלילי גם על סגירת תיק במח"ש (ראה רע"א (מחוזי ת"א) 38553-05-10
סבן יוסף נגד רונן נזרי (18.5.2011)). מכל מקום, גם אם אין תחולה ישירה של סעיף 11א לחוק המרשם הפלילי בנוגע לתיקי מח"ש, לאור נוסחו, הרי שהרציונל הבסיסי הטמון בחוק המרשם הפלילי וסוגי המרשמים הנזכרים בו, חל גם על תיקי מח"ש. העקרון שעמד בבסיס הצעת חוק המרשם הפלילי הוא כי
"פרט לענייני יוצאים מן הכלל אין לזכור לאדם את חטאו כל ימיו ויש לאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו ולעודד את שיקומו והשתלבותו המלאה בחיי החברה... העיקרון הכללי של החוק הוא שהמידע במרשם הוא חסוי ואין לגלותו, כדי למעט בפגיעה זכות הפרטיות של האזרחי... " (ה"צ 1514, מיום 16.2.1981). דברים אלו נכונים, על אחת כמה וכמה, לעניין מקרים בהם לא הורשע בעל הדין (או עד במשפט) או שהתיק בענייננו נסגר ובהתאמה, הם נכונים גם לעניין תיקי מח"ש סגורים. תיקים שלא הסתיימו בהרשעה או שנסגרו ללא הרשעה, אינם רלבנטיים ואין ללמוד מהם דבר לעניין אופיו של אדם או דרך התנהלותו. ממילא, בית המשפט לא יעסוק בתביעה המונחת בפניו במקרים אחרים שטרם הוכרעו או שנמצא כי אין להביאם להכרעה בפני רשות שיפוטית ואין מקום לנסות ולהשפיע על בית המשפט באמצעות רישומים הנוגעים לתלונות פתוחות או תיקים סגורים.
11. להוראה בסעיף 11א מצטרפת הוראת סעיף 21 לחוק המרשם הפלילי, הקובעת כי
"בעל סמכות על פי דין הפועל בסמכותו לא יביא בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו על פי חוק". לפיכך, מאחר ובית המשפט אינו רשאי לקבל מידע בדבר תיקים סגורים, הרי שהוא אינו יכול להתיר הבאת ראיה מעין זו וממילא, אין באפשרותו לחשוף את המידע בפני התובע.
12. תנאי בסיסי לעיון במסמכים בכלל ובמסמכים מתוך המרשם הפלילי או מסמכים המשיקים למסמכים המפורטים בסעיף 2 לחוק המרשם הפלילי, במהלך משפט אזרחי, הינו רלבנטיות של אותם מסמכים לבירור התביעה שבמחלוקת (תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). גילוי מסמכים משתרע על כל המסמכים הנוגעים לעניין הנדון ולכן, על צד לגלות את כל אותם מסמכים, אשר סביר להניח כי הם כוללים מידע אשר יאפשר, במישרין או בעקיפין, לקדם את העניין נשוא התובענה. הרלבנטיות לצורכי גילוי היא "במידת האור שהמסמך עשוי לשפוך על המחלוקת שבין הצדדים". מסמך שיש בו כדי לסייע לקו חקירה הוא רלבנטי. לעומת זאת, מסמך שאין בו כדי לחזק טענה או להחלישה, וכל כולו לא בא אלא "לדוג" בענייניו של בעל דין, אין לגלותו (ראה ע"א 40/49
כיאט נגד כיאט, פ"ד ג' 159, 162). ודוק, מסמך רלבנטי חייב להתקשר לא רק לצד ולא רק למחלוקת בין הצדדים, אלא למחלוקת בין הצדדים שהינה נשוא התביעה (המ' (ב"ש) 1238/92
ק.ד. תכשיטי דורינה אילת בע"מ נגד בנק המזרחי, פ"מ תשנ"ד (3) 102).
13. בכל הנוגע לשאלת הרלבנטיות, שהיא אבן הבוחן להכרעה בבקשת התובע, הסתפק האחרון בטענה כללית לפיה,
"לאור מאפייני התביעה ולאור העובדה כי נסיבות ההכרעה בתביעה זו ישענו בעיקר על מהימנות ואמינות העדים הרי שיש משמעות למתן עדות בנוגע להליכים משמעתיים ואחרים שננקטו כנגד העדים הנ"ל".
אין בידי לקבל טענותיו של התובע. ראשית, אני סבור כי רשימת "התלונות ו\או הקובלנות ו\או כתבי האישום", בהם בקש התובע לעיין, אינם רלבנטיים למשפט נשוא תיק זה. עניינה של התביעה שבפני הינה טענתו של התובע בדבר התרשלות של שוטרים בביצוע צווי חיפוש ומעצר שהוצאו כנגדו ופגיעה בשמו הטוב. השאלה העיקרית הינה, האם בוצע צו החיפוש כדין במרפאתו. שאלה נוספת היא, האם התרשלו השוטרים, עת בחרו לעצרו במשך שעות ולהביא את התובע בפני שופט, במקום לשחררו בתנאים קודם לכן, שעה שהיה בסמכותו של קצין משטרה לעשות זאת, כפי שטען התובע. אעיר, כי בין לבין, התקיים זה מכבר דיון הוכחות ראשון בתיק, במסגרתו העידו התובע ועדיו ונראה לכאורה, כי המחלוקת העובדתית הנוגעת לנסיבות עריכת צו החיפוש, הצטמצמה. יתירה מזאת, אינני סבור כי ההכרעה בתיק זה תיעשה בעיקר על בסיס מהימנות ואמינות העדים.
שנית, בנוגע לרישום הרשעות, לא כל אימת שבעל דין מבקש לתקוף את מהימנות הצד שכנגד, יש להורות על חשיפת גיליון הרשעותיו הקודמות של האחרון. גם אם יש רלבנטיות לחלק מהרשעותיו, אין בכך כדי להביא בהכרח לחשיפה של כל גיליון ההרשעות (ת"א 1932/06 (שלום י-ם)
אילה בן גביר נגד יחיאל אמסלם (20.2.2008).
שלישית, ספק בעיני אם יש במסמכים בהם מבקש התובע לעיין משום ראיות קבילות אשר עשויות לסייע באופן כלשהו בבירור התביעה דנן (ראה למשל ת"א (שלום - י-ם) 1427/05
איתמר בן גביר נגד סנ"צ מנחם נידם (23.4.2006), הנזכר בטיעוני ב"כ הנתבעת).
רביעית, אין בין תלונות, קובלנות או כתבי אישום שהוגשו כנגד מי מהשוטרים המעורבים, ככל שהוגשו כאלה במקרים אחרים, דבר לעניין התביעה נשוא תיק זה. תלונות, קובלנות או כתבי אישום, אשר לא הסתיימו בהרשעה, ואשר אין להן קשר למחלוקת העובדתית נשוא תיק זה, ממילא לא יועילו לצורך בחינת אמינותם של העדים. העובדה שהוגשה תלונה או אפילו הוגש כתב אישום כנגד שוטר, אין בה כדי להעיד כי אותה תלונה מהימנה או כי כתב האישום נכון ומדוייק עובדתית וכי נפל פגם בהתנהלותו של אותו שוטר במקרה אחר, ובנסיבות אחרות. בתלונות או כתבי אישום אלו, שאין בצידם הרשעה, אף אין כדי להעיד על "מעשים דומים" או "שיטת ביצוע", שבנסיבות מסויימות משמשים ראיה לקידום עניינו של בעל דין, גם במשפט אזרחי (ראה ע"א 104/64 מורגנווסר נגד ליטוינסקי, פ"ד יח(3) 447, י. קדמי,
"על הראיות", חלק שני, תש"ע - 2009 בעמ' 720 - 723).
יתירה מזאת, הגשת רשימה של תלונות או כתבי אישום, שאין בצידם הרשעות ואשר לא הגיעו כדי מיצוי, עלולה לגרור ניהול דיון סרק, לצורך בחינת כל אחת מהתלונות, במטרה לבחון האם יש כדי ללמוד מהן על אופיים של השוטרים העדים, תוך סיבוך הדיון שלא לצורך (ראה בר"ע (מחוזי - ת"א) 2145/01
מדינת ישראל נגד ראובן מזור ואח' וכן, ת"א 1932/06, לעיל).