1. זו בקשת בנק המזרחי טפחות (להלן: "
הבנק") וכונס הנכסים (להלן: "
הכונס", ויחדיו: "
המבקשים"), הם הנתבעים בת"א 15794-08-12, להורות על מימוש ערבות וחיוב התחייבות עצמית שהפקידה חברת מוחמד עבדלקאדר ושות' בע"מ (להלן: "
התובעת" או: "
המשיבה"), במסגרת בקשה לצו עיכוב הליכי הוצל"פ שהוגשה על-ידה.
המדובר בבקשה למימוש ערבות בנקאית בסך 100,000 ש"ח, אשר הופקדה על ידי המשיבה על פי החלטת בית המשפט מיום 5.8.13, וחיוב ההתחייבות העצמית שהופקדה על ידי המשיבה ביתרת סכום הנזקים המפורטים להלן, כאשר המימוש והחיוב נועדו לתשלום חלקי של נזקים שנגרמו למבקשים, לטענתם, עקב מתן צו המניעה הארעי, אשר עמד בתוקפו במשך 77 יום ובוטל ביום 23.10.13.
הרקע העובדתי
2. בשנת 2006 פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל למימוש נכסים של המשיבה, בגין אשראי שהועמד לה ולא נפרע, בהיקף של כ-110 מיליון ש"ח. המבקש 2 מונה ככונס נכסים מטעמו של הבנק. ביום 17.3.09 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים, לפיו תשלם המשיבה למבקשים סך של 54 מיליון ש"ח, כנגד מחיקת יתרת החוב לבנק. ביום 21.6.11 הודיע הבנק כי המשיבה הפרה את ההסכם וכי הוא מחדש את הליכי המימוש של נכסיה. ביום 8.8.12 הגישה המשיבה את התביעה, בה התבקש בית המשפט לקבוע כי לא הפרה את הסכם הפשרה וכי הבנק אף גבה ממנה סכומים ביתר.
3. ביום 5.8.13 הוגשה בקשה לצו מניעה זמני, שיורה על עיכוב הליכי מימוש נכסי מקרקעין של התובעת, המתנהלים במסגרת תיק ההוצאה לפועל. הבקשה הוגשה במעמד צד אחד בפגרת הקיץ, ונדונה לפני שופטת התורנית כב' השופטת אלמגור. ניתן צו ארעי ובית המשפט קבע כי: "
עיכוב הליכי מימוש הנכס כנגד הפקדת סך של 100,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית צמודה" (להלן: "
החלטת בית המשפט").
4. המבקשים הגישו התנגדות לבקשה וביקשו לבטל את הצו הארעי. לאחר ששמע את עדויות המצהירים ועיין בסיכומי הצדדים ובחומר הראיות, קבע כב' השופט ברנר בהחלטה מיום 23.10.13, כי דין הבקשה לסעד זמני להידחות על הסף. נקבע, כי הבקשה נגועה בחוסר ניקיון כפיים ובשיהוי, משהסתירה התובעת (המשיבה בבקשה הנוכחית) ללא הצדקה כי בקשה דומה עד מאד הוגשה על ידה ביום 29.12.01, במסגרת תביעה קודמת שהגישה נגד הנתבעים (ת.א 49620-12-11). כן הסתירה התובעת את העובדה כי בקשה אחרת שהגישה לצו מניעה זמני בגדר התביעה דנן נדחתה לגופו של ענין ביום 31.12.12 על ידי כב' השופט כתילי מבית המשפט המחוזי בנצרת, בטרם הועבר התיק לבית המשפט דנן מחמת העדר סמכות מקומית. שם, נקבע כי משעה שהסכם הפשרה בוטל על ידי הבנק מחמת הפרתו על ידי התובעת, אין עוד נפקות לשאלה האם עמדה היא בתנאי ההסכם לאחר ביטולו.
כן נקבע בהחלטת יום 23.10.13, כי התובעת הסתירה את העובדה כי ערעור שהגישה לבית המשפט העליון על אותה החלטה נדחה, "
וחמור מכך, את העובדה שבית המשפט העליון (כב' השופט י' עמית) כבר חיווה דעתו בדבר סיכויי ההצלחה הקלושים של התביעה העיקרית, במסגרת החלטה מיום 7.5.13... בין השאר נפסק כי הסכם הפשרה מפרט מועדים ותשלומים והמבקשים לא הראתה כלל מי עמדה בהם וכי בקשה דומה נדחתה על ידי בית משפט השלום בשבתו כערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל במסגרת רע"צ 35403-11-11". אף בית המשפט העליון מצא כי הבקשה שהוגשה אליו גובלת בשימוש לרעה בהליכי משפט, וקבע כי "
מאזן הנוחות - המהווה אבן הבוחן המרכזית - אינו נוטה לטובת המבקשים... עניננו במגרשים לבניה, שמכירתם אושרה לכל המרבה במחיר במסגרת הליכי התמחרות בהוצאה לפועל, וככל שיתברר כי יש ממש בטענת המבקשים, תוכל לתבוע את נזקיה הכספיים מהבנק".
כב' השופט ברנר הוסיף וקבע כי "
חומרת אי הגילוי בעניננו היא כה גבוהה, עד אשר מטעם זה לבדו ראוי לדחות על הסף את הבקשה, בלא להיזקק לבחינת השאלה האם עלה בידי המבקשים להצביע על סיכויי הצלחה לכאורה בתביעה העיקרית". כן נקבע, כי הבקשה נגועה בשיהוי של ממש. לגופו של עניין, קבע בית המשפט "
לא שוכנעתי כי סיכויי ההצלחה בהליך העיקרי הם במידה כזו שתצדיק צו מניעה זמני". על כן, נדחתה הבקשה לצו מניעה זמני, הצו הארעי בוטל, והתובעת חויבה בהוצאות הבקשה בסך 30,000 ש"ח.
5. ערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט העליון נדחה ביום 14.1.14. בהחלטה קבע כב' השופט סולברג כי "
טענותיה של המבקשת (המשיבה כאן - ד.א)
שמהותן בהצהרה לפיה מילאה את התחייבויותיה על פי הסכם הפשרה, נדונו ונדחו זה מכבר על ידי שתי ערכאות שונות, והדעת אינה נוחה כלל מפעולות ההסתרה שבהן נקטה בנסיבות העניין דנן".
6. ביום 22.12.13 הוגשה הבקשה נשוא החלטה זו, לשיפוי ולחילוט עירבון, לאור נזקים שנגרמו למבקשים, לטענתם, כתוצאה מעיכוב הליכי ההוצאה לפועל משך 77 ימים.
דינה של הערבות הבנקאית
7. המבקשים טוענים כי באין הבהרה בנוגע למטרת הערבות הבנקאית בהחלטת בית המשפט, ראוי לעמוד על טיבה על פי מכלול נסיבות הענין. לדבריהם, הסך של 100,000 ש"ח משמש בחלקו כעירבון, לאור הוראת תקנה 364 (ג) לתק' סדר הדין האזרחי המורה, כי
"סכום העירבון לא יעלה על 50,000 ש"ח; בית המשפט רשאי, אם ראה שהדבר מוצדק מטעמים מיוחדים שיירשמו, להגדיל את סכום העירבון מעבר לסכום האמור או להתנות את מתן הצו במתן עירבון אחר". לפיכך טוענים המבקשים, כי עד לסך של 50,000 ש"ח + הפרשי הצמדה (סה"כ 65,333 ש"ח) משמשת הערבות הבנקאית כעירבון, והיתרה משמשת כערבות, בהתאם להוראות תק' 364 לתק'.
8. עוד טוענים המבקשים, כי התקיימו שלושת התנאים לחילוט העירבון בסך של 65,333 ש"ח, קרי: א. צו המניעה הארעי בוטל.
ב. הבקשה לצו ארעי לא היתה סבירה בנסיבות הענין.
ג. לבנק ולכונס הנכסים נגרם נזק כתוצאה ממתן צו המניעה.
9. ראשית יש לדון בהבחנה בין עירבון לערבות. לעניין זה נקבע בפסיקה:
"... קיימים הבדלים משמעותיים ביותר בין ההסדר הנוגע לחילוט העירבון לזה הנוגע למימוש הערבות (לטעמים שביסוד ההבחנה בין שני הסדרים אלו ראו, עניין
חיר
, עמ' 571-569). הבדלים אלו מצריכים הבחנה חדה בין קביעת בטוחה מסוג ערבות לבין קביעת בטוחה מסוג עירבון. בעניין זה עלולה להתעורר בעיה כאשר מדובר בערבות בנקאית, אשר כפי שראינו עשויה לבוא הן בגדר ערבות והן בגדר עירבון. אם התנה בית המשפט את מתן הסעד הזמני בהפקדת "ערבות בנקאית", בלא לפרש איזה תפקיד אמורה הערבות הבנקאית למלא, עלולה בסוף הדרך להתעורר השאלה כיצד מסווגת הבטוחה. זאת, שכן אם יפקע הסעד הזמני והנתבע יבקש מימוש של הבטוחה, תהיה חשיבות לסיווג על מנת לקבוע האם ניתן לנקוט הליך של חילוט ערבון (ראו, עניין
גדנסקי
, עמ' 733). על בית המשפט הקובע את התנאים למתן סעד זמני להיות ער לנקודה זו. כאשר המבקש נדרש להפקיד ערבות בנקאית, יש להבהיר האם מדובר בערבות בנקאית שתיחשב ל"ערבות" או בערבות בנקאית שתיחשב ל"עירבון". ניתן גם לקבוע, כי חלק מסוים מהערבות הבנקאית ייחשב לעירבון והחלק האחר ייחשב לערבות." (רע"א 9308/08
אורן אלול נ' רינה רביב [פורסם בנבו, 21.04.09], פסקה 10).
10. נוכח "פניה הכפולות" של הערבות הבנקאית נקבע כי מוטב שבית המשפט יבהיר אם מדובר בבטוחה שתחשב כ"ערבות" או כ"ערבון" (רע"א 5481/12
גרינבוים נ' ביאליסטוצקי, פורסם בנבו, 30.8.12). בענייננו, לא הבהיר בית המשפט האם מדובר בעירבון או בערבות. ב"כ המשיבה הסכים לפרשנות לפיה הסכום הוא בחלקו עירבון ובחלקו ערבות, כפי שהוצע בעניין אלול הנ"ל (סעיף 18 לתגובתו(, וציין כי ההסכמה מתייחסת עד לסך של 50,000 ש"ח מסכום הערבות ואילו היתרה בסך של 50,000 ש"ח מהווה ערבות. בנסיבות אלה, מתייתר הדיון בשאלת הסיווג ובסופו של דבר נראה, כי אין הדבר משנה לעניין תוצאת ההחלטה, מאחר שלא עלה בידי המבקשים להוכיח קיומו של נזק המהווה תנאי לחילוט העירבון.
התנאים לחילוט עירבון