עניינה של החלטה זו, סוגיית גילוי ועיון במסמכים - סקרים אפידמיולוגים שנעשו ביחס לעובדי הקריה למחקר גרעיני.
התובעות מבקשות לקבל לידיהן תוצאות של סקרים שכאלה, שאין חולק שנערכו על ידי המשיבה ונתוניהם מצויים בידיה ואין חולק על כך שהם רלבנטיים להליך והמדינה אף מתכוונת לעשות בהם שימוש במהלך שמיעת הראיות (סעיף 6 לעמדת המדינה). המדינה מתנגדת נחרצות להעביר את הנתונים לעו"ד אילן קנר, ב"כ התובעות, אלא אם יתכבד הלה ויעבור (בהצלחה, יש לקוות) הליך של סיווג ביטחוני, או לחילופין, אם ימצא מומחה מתאים לתובעות, שיעבור הוא את הסיווג הביטחוני, ויקבל לידיו את הנתונים, לשם עריכת חוות הדעת (ולא יהיה רשאי לחלוק את הנתונים עם עו"ד קנר, ולהכין עמו את עדותו, לכשתדרש, אלא אם הלה יעבור, כאמור, אף הוא סיווג ביטחוני).
על מנת שיבין הקורא כיצד קרה שיש להכריע בנקודה זאת, שעל פניה נראית כמעט שולית, אך בפועל היא קרדינאלית לניהולו של תיק זה (וכנראה של עוד תיקים בהם מיוצגים התובעים באמצעות עו"ד קנר) ומסתבר שהצדדים מבקשים הכרעה בה כבר תקופה לא מבוטלת (והם אף סברו שיזכו להכרעה כזאת במסגרת הליך אחר, אך התבדו), ראוי לנכון לפרט בקצרה את השתלשלות ההליכים הדיונית בתיק זה.
התובעות, אלמנתו ובתו של יהונתן חיזי ז"ל (להלן: "המנוח"), תובעות את מי שהיתה מעסיקתו של המנוח, באשר לשיטתן מותו בטרם עת של המנוח, נגרם כתוצאה מחשיפתו לחומרים כאלה ואחרים, במסגרת עבודתו בקריה למחקר גרעיני בדימונה (להלן: "הקמ"ג"). התובעות, אף שהן טוענות לעניינים שברפואה, לא תמכו את תביעתן בחוות דעת רפואית, כנדרש על-פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").
טענת התובעות היא, כי לא קיבלו את מלוא החומר שיאפשר להן לפנות למומחה מטעמן, על מנת שהלה יוכל ליתן בידן חוות דעת רפואית, בדבר הקשר הסיבתי בין מחלת המנוח שהובילה למותו, לבין עבודתו בקמ"ג. הנתבעת מנגד, מתעקשת על כך שתוגש חוות דעת כאמור ובהעדר חוות דעת כזאת, היא סבורה שיש לסלק את התובענה על הסף.
התנהל הליך לא קצר לפני חברי המנוח, כב' השופט אזר ז"ל, שביקש לנסות ולמצוא פתרון פרקטי לבעיה. מחד, דורשת המדינה, כאמור, שתוגש חוות דעת, מנגד, הנתונים הנדרשים אינם ברורים בהיקפם, וקשה לדעת מה בדיוק נדרש.
כב' השופט אזר ז"ל, הורה אם כן לתובעות לפנות למומחה מטעמן, על מנת שזה ינסח את השאלות שלהן נדרשת תשובה, וניתן יהיה לדעת אלה נתונים בדיוק יש להעביר לידיו, בכדי שניתן יהיה לקבל חוות דעת רפואית הולמת. התובעות פנו לד"ר עפר מרימסקי, הלה כתב סדרת שאלות (שהיא כמעט בגדר עבודת מחקר קטנה כשלעצמה) וזאת הועברה למדינה. המדינה הגיבה בתשובת ד"ר עדו לוין (שאליה נלוותה תגובה ארוכה ביותר, שמאפיינת את כל המסמכים המוגשים על ידי המדינה בתיק זה. כולם ארוכים יתר על המידה, מלאים שבחים עצמיים של המדינה ועמוסים התפלמסויות מיותרות עם התובעות ובעיקר עם עו"ד קנר. ניתן היה להשיג את אותה מטרה בחצי היקף עבודה). בהמשך העביר ד"ר מרימסקי עוד שתי שאלות, שעליהן ניתנו תשובות נוספות של ד"ר לוין ולאחר מכן התקיים דיון נוסף במעמד הצדדים.
בדיון, שהתקיים עדיין לפני כב' השופט אזר ז"ל, צצה ועלתה שאלת מספרי העובדים שחלו וכן קיומם של נתונים כאלה ואחרים ברשות המדינה, שהם חיוניים מאין כמותם לעבודת כל מומחה אפשרי מטעם התובעות (שהרי נתונים סטיסטיים בדבר שיעורי התחלואה, אל מול מספרי האנשים, מהותיים לקביעות, שמן הסתם חלקן הארי מבוסס על ממצאים שכאלה).
נוכח זאת, הורה כב' השופט אזר ז"ל, כי יתקיים דיון נוסף, שלקראתו יומצאו תצהירים מטעם הקמ"ג, ביחס לנתונים הנדרשים וזמינותם ותתקיים חקירה של המצהירים.
למרבה הצער, מחמת נסיבות ידועות, לא התקיים הדיון לפני כב' השופט אזר ז"ל ובמקום זאת התקיימה תזכורת במעמד הצדדים, בה ניסתה המדינה לסטות מההליך שנקבע על ידו, מהלך אותו לא אפשרתי והדיון התקיים כמתוכנן.
במהלך חקירתו, דיבר ד"ר לוין על שני סקרים אפידמיולוגיים שתוצאותיהם מצויות בידיו. סקרים אלה, כפי שכבר צויין לעיל, רלבנטיים לסכסוך והם בבחינת ראיה הכרחית בהליך, לשיטת המדינה, אך היא אינה מוכנה לגלותם לעו"ד קנר, כל עוד הלה לא עבר הליך של סיווג ביטחוני. מדובר במסמכים מסווגים, סודיים ביותר, יש בהם נתונים היכולים ללמד על מספר העובדים בכור. לבית משפט תהייה המדינה מוכנה לגלות את הנתונים בבוא העת בלא שהשופטים יעברו הליך סיווג (ועל כך יש להכיר לה תודה), אך לא לעו"ד קנר.
עו"ד קנר, אינו מוכן לעבור הליך של סיווג ביטחוני. לשיטתו, הדברים פשוטים. בידי המדינה מסמכים רלבנטיים. תתכבד המדינה ותעביר לו את המסמכים. אם המדינה סבורה שאין עליה לגלות את המסמכים, תתכבד ותוציא תעודת חיסיון והוא מבטיח נאמנה לא לבקש את הסרת החיסיון.
ברור לעו"ד קנר, שבלא סיווג ביטחוני ובלא החלטה שיפוטית לא יועבר לו החומר ולמרות זאת הוא אינו מוכן לנקוט בהליך של קבלת סיווג. ישאל השואל למה? והתשובה לדעתי פשוטה והיא לקוחה מתחומי הטקטיקה. אם תוצא תעודת חיסיון, הוא כאמור לא יעתור להסרתו, הנתונים לא יובאו לבית המשפט. אם מדובר בנתונים היכולים להזיק לתובעות, מה טוב מבחינתו - הנתונים לא יוצגו ולא יפגעו בסיכויי תביעת מרשותיו. בכל מקרה אחר, יוכל הוא לטעון טענות מתחום דיני הראיות. המדינה מנעה הצגת נתונים רלבנטיים לבית המשפט, יש לצאת מנקודת הנחה שמדובר בנתונים שהיו פועלים לרעתה ומכאן ועד להפעלת חזקות ראייתיות שבהגיון - קצרה הדרך.
המדינה מבינה היטב את הטקטיקה בה נקט ונוקט עו"ד קנר והיא מוקיעה אותה בטיעוניה, כטקטיקה שהינה בבחינת חוסר תום לב בניהול הליכים, שבעידן הנוכחי יש לו משקל של ממש.
זאת, אם כן, הסוגיה בה יש להכריע וההכרעה אינה פשוטה.
גישת עו"ד קנר פשוטה וקורצת.
המדינה מתפתלת ומתפתלת בסיכומיה ואינה מסוגלת להצביע על מקור נורמטיבי ממנו היא יכולה לשאוב את נושא סיווג המידע. מדובר, כך לשיטתה, במושכלות יסוד, אך לשם ישום אותן מושכלות יסוד, היא נזקקת לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002 ולכללים שיצאו מתוכו (שהם כה חסויים, שהפעם גם לבית המשפט אין המדינה מוכנה לגלות אותם, אך כמעשה חסד מוכנה לתמצת אותם עבורי), חוק שהוא מן העת האחרונה, או לחוק להסדרת הביטחון בגופים ציבוריים, תשנ"ח-1998 ובעבר הרחוק יותר, סמכויות עזר של הממשלה, מכוח חוק יסוד: הממשלה. אין פלא אם כן, ששיטת עו"ד קנר מושכת. תתכבד המדינה ותגלה הכל, או שתדאג להוצאת תעודת חיסיון. כך גם יותר נכון לנהוג מבחינת התובעות. אלה בחרו להן פרקליט כלבבן, הן סומכות עליו ועל ניהול המשפט על ידו ואין לכפות עליהן פרקליט אחר או דרך ניהול התיק על ידי הפרקליט שבחרו, שאינה מקובלת עליו.
מנגד, גישת המדינה ממלכתית עד מאוד. היא מדברת בהרחבה על איזונים, על הצורך לשמור על ביטחון המדינה, על היות הפתרון המוצע על ידה, סיווג ביטחוני של עו"ד קנר או של המומחה, בבחינת הפתרון הנכון, שיאפשר הצגת מלוא הנתונים לבית המשפט, מבלי לסכן חלילה את ביטחון המדינה.
הנתבעת, הרחיבה (כאמור, יתר על המידה לטעמי) בסיכומיה, הפנתה לעקרונות מן המשפט החוקתי (זכויות בעלי הדין) המשפט המנהלי (עקרון המידתיות ומבחני איזון אינטרסים שונים), המשפט הפלילי (זכות הייצוג), עקרונות כלליים כחובת תום הלב וסמכויות רשויות הביטחון והמדינה בכלל לקביעת רמת סודיותו של חומר מסויים. המדינה גם הפנתה לפסיקה מארצות הים, שהכירה בצורך בסיווג ביטחוני (ראוי לציין שבהליכים פליליים) גם בהעדר מקור חוקי לדרישה.