1. ביום 23.7.10 ארעה תאונת דרכים בקריית גת בין רכבה של המשיבה לבין קטנוע, אשר היה נהוג בידי המבקש 1, שהוא בנם הקטין של המבקשים 2 ו- 3. המשיבה תבעה את המבקשים בביהמ"ש לתביעות קטנות בק"ג, בגין הנזקים שנגרמו לרכבה בעקבות התאונה, וביהמ"ש, לאחר ששמע את הצדדים ועיין בתמונות שהציגו המבקשים, קיבל את גרסת המשיבה לקרות התאונה, אך קבע כי מוטל לפתחה אשם תורם בשיעור של 10%. לפיכך חייב את המבקשים לפצותה בסך של 6,342 ש"ח (כנגזרת מהצעת המחיר שהגישה) והוצאות משפט בסך של 450 ש"ח.
נגד פסק דין זה הוגשה הבקשה נשוא החלטתי זו.
2. המבקשים טוענים בבקשתם, כי בית המשפט טעה בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות. כך נטען, כי בית המשפט טעה בכך שלא נתן משקל מספיק לקביעה כי המשיבה היא שהתנגשה בקטנוע של המבקש 1 מאחור וגרמה לו נזק; טעה בקביעותיו העובדתיות לפיהן המבקש עמד לימינה של המשיבה בצומת ולא לפניה; טעה בכך שלא קבע כי המשיבה היא אשר גרמה לתאונה; טעה כשקבע, כי המשיבה הוכיחה נזק מוחשי על פי הצעת המחיר שצירפה לתביעה ולא על פי חו"ד שמאי כנדרש; טעה כשקבע, כי למשיבה אשם תורם בשיעור של 10% בלבד ולכל הפחות היה צריך לקבוע לה אשם תורם של 50%; טעה עת התעלם מכך, שמדובר בקטנוע בעל נפח של 50 סמ"ק שאינו יכול להאיץ במהירות בעת היציאה מהצומת ומאופן הפגיעה בקטנוע, בחלקו האחורי. לאור האמור ביקשו לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא.
המשיבה הגישה תגובה, יש לציין שעשתה כן מבלי שנתבקשה, וכן צירפה נספחים שונים (ביניהם חו"ד שמאי ותמונות) שלא הוצגו בפני ביהמ"ש קמא ובלא לקבל היתר לכך, וביקשה להותיר את פסק הדין על כנו.
3. מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא לאפשר הליך מהיר ושאינו יקר לתביעות בסכומי כסף קטנים ולמנוע מהצרכן את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה בצינורות השיפוט המקובלים [רע"א 5711/08
רשל פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ, לא פורסם, פסק דינה של כב' השופטת ארבל מיום17/03/09; רע"א 9615/05
שמש נ' פוקצ'טה בע"מ, לא פורסם, מיום 5.7.06; רע"א 292/93
סרבוז נ' אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177 (להלן: עניין סרבוז); רע"א 8144/04
בודקר נ' בשקירוב לא פורסם, מיום 20.3.05)]. בעניין
סרבוז סוכמה המטרה ונאמר, כי מילות המפתח, בכל הנוגע להליכי הדיון בתביעות קטנות, הן מהירות, עלות נמוכה והיעדר פורמאליות. להשגת יעדים אלה היה המחוקק מוכן לסטות מכללי הדיון הרגילים, אם כי יש להדגיש, כי אופיים של ההליכים הם אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. מוסד התביעות הקטנות לא נוצר מתוך מטרה לפתח שיטת דיון יעילה ומהירה כשהיא לעצמה, כי אם מתוך הרצון לסייע לאזרחים ולצרכנים הקטנים להביא את עניינם לפני ערכאה שיפוטית. אלא שכדי להשיג את המטרה הסופית יש הכרח בצמצום הדרישות הפורמאליות ובפישוט ההליכים המקובלים בערכאות השיפוט הרגילות.
"התביעות הקטנות" הוא מוסד שנולד כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן היה נגרם עוול. זהו גם הטעם שהמחוקק לא איפשר, ככלל, ייצוג בעלי הדין (סעיף 63 לחוק בתי המשפט), למעט ברשות ומטעמים מיוחדים שיירשמו; נקבעה גם גישה גמישה לראיות ולסדרי דין (סעיף 62 לחוק וכן תקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976); וגם הוגבל השדה הערעורי כשהמדובר בתביעות קטנות, קרי ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי (סעיף 64).
היות וההליך אמור להיות, כאמור, יעיל, נגיש, פשוט ומהיר, לא מוקנית לצד, שאינו שבע רצון מהחלטת ביהמ"ש, זכות לערער, והוא נדרש לבקש רשות לעשות כן. בשל כך, יש גם להעניק משקל רב להכרעת בית המשפט שבפניו התברר העניין.
הכלל הוא, כי אף במצב בו עומדת למתדיין הזכות להגיש ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, מאחר והמשפט מתנהל בפניה בלבד; היא זו ששומעת את העדים והיא זו שמתרשמת מדבריהם וממהימנותם. קל וחומר כשזכות הערעור אינה מוקנית, כמו במקרה שמבקשים להתערב בפסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות.
4. ובענייננו, ביהמ"ש שמע את הצדדים, בחן את עמדותיהם ובסיכומו של הליך מצא שיש לדחות את עמדת המבקשים, אשר כל הטענות שהעלו בבקשתם - העלו גם בפני ביהמ"ש קמא. עיקר טענותיהם של המבקשים - עובדתיות, וכאמור, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסק דין על סמך בקשתו של צד לקבוע עובדות אחרות מאלו שנקבעו.
מעבר לנדרש יצויין, כי ביהמ"ש נימק את ממצאיו, ומהעדויות שעמדו בפניו גם לא ניתן לומר, שקביעותיו חסרות יסוד. ביהמ"ש רשאי היה להעדיף את עדותה של המשיבה, על פני עדותו של המבקש 1, אשר מצא את בהתנהגותו, אותה ראה כ"
בלתי חוקית ואף חצופה" חיזוק לגרסתה. יש לזכור, כי המבקש, שנהג בקטנוע, העיד במפורש, כי הגיע לצומת, שם עמדה כבר המשיבה במסלול הפנייה שמאלה, "נדחק" בין המכוניות ונעמד לימינה, אף הוא במטרה לפנות שמאלה. עם התחלף הרמזור, נדחף שוב המבקש, כשהוא נוסע שמאלה לימינה של המשיבה, אלא, שככל הנראה לא ביצע את הפנייה כראוי והחליק מתחת לרכבה של המשיבה. שוטרים שעברו במקום במקרה היו עדים לתאונה, וברגע שהמבקש ראה אותם -נמלט מהמקום. המבקש טען, כי נמלט מהמקום,כיוון שחשב שעומדים להכותו, אלא שלא נתן כל סיבה, מדוע ירצה עובר אורח להכותו. תיאור האירוע, גם מתוך עדותו של המבקש, מלמד על אופן נהיגתו של המבקש, ודי בכך כדי לבסס את מסקנת ביהמ"ש באשר לקבלת גרסת המשיבה.
גם הטענה, כי לא היה מקום להתבסס על הצעת המחיר ללא חוות דעת שמאי, באשר לנזקי המשיבה, אין בה ממש. כשזכור, ביהמ"ש לתביעות קטנות, רשאי להסתפק בראיות שאולי לא היה בהן די במסגרת תובענה רגילה, שהרי סעיף 62 לחוק בתי המשפט קובע:
"(א) בית משפט לתביעות קטנות יהיה רשאי לקבל ראיה אף אם לא הייתה קבילה בבית משפט אחר; אין בהוראה זו כדי לגרוע מדיני חסינות עדים וראיות חסויות..."
כלומר, בית המשפט לתביעות קטנות אינו כבול לדיני הראיות ה"רגילים" ואינטרסים של יעילות לצורך הכרעה צודקת ומהירה עשויים לגבור על הכללים הנוקשים של דיני הראיות הרגילים. לפיכך, ביהמ"ש בהחלט יכול היה להסתפק בהצעת המחיר באשר לנזקי המשיבה, גם ללא חוות דעת שמאי ערוכה כדין.
5. סיכומו של דבר, לא מצאתי עפ"י החומר שהונח בפני, כי נפלה טעות בהכרעת בית משפט קמא ובנסיבות אלה דין הבקשה להידחות.
המשיבה אמנם הגיבה לבקשה, אולם עשתה כן בלא שנתבקשה לכך ותוך שצרפה לתגובתה מסמכים, שלא הייתה רשאית, על פי הדין, לצרפם לעיון ערכאת הערעור ללא קבלת היתר לכך, שכן מסמכים אלה לא עמדו בפני ביהמ"ש קמא. בנסיבות אלה - אין צו להוצאות והעירבון יוחזר למבקשים.