1. לפניי בקשת רשות ערעור (ולחלופין ערעור) על החלטתו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג) מיום 29.5.2011. בהחלטה זו התקבל בחלקו ערעור בזכות שהגישו המבקשים על החלטת רשמת ההוצאה לפועל בירושלים (כב' הרשמת מ' אבגנים-וינשטיין) מיום 14.3.2011.
2. ההליכים המתנהלים בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים, מקורם בתביעה לפינוי וסילוק יד שהוגשה על-ידי המשיב נגד המבקשים. ההליכים נוגעים למקרקעין בשכונת ראס אל- עמוד בירושלים. פסק הדין בתביעת הפינוי ניתן על-ידי כב' השופט י' שמעוני (סגן נשיא) עוד ביום 24.7.2005. נקבע במסגרת פסק-דין זה (להלן:
פסק הדין), בסעיף 34 לו, כי על המבקשים או מי מטעמם לסלק יד ממקרקעין מסוימים ומכל המבנים שנבנו בהם לאחר שנת 1989, למעט ממבנה בו הם מתגוררים, במצבו כפי שהיה עד לשנת 1989. בפסק הדין צוין במפורש, כי "המבנים שעל הנתבעים [המבקשים] לפנותם כוללים את המבנים המסומנים על גבי תצ"א מס' 2350/00 מיום 25.8.00 שצורף לת/2 בסימון אדום, כמפורט בסעיף 6 לחוות הדעת מיום 27.4.01" (הכוונה היא לחוות-דעתו של המומחה למיפוי פוטוגמטרי, מר מרדכי אהרוני). באותו סעיף 6 לחוות הדעת, אשר אליו מפנה פסק הדין, נכתב "צלום מס' צ2350/00 ואשר צולם ב-25.8.00. בדרום מערב בפינת הגדר נבנה מבנה רבוע (סמנתי בנקודה אדומה) המבנה שבצלום משנת 87' שנראה בצד מזרח הפך למבנה קשיח (מסומן ב-0) וכמו כן נבנה מבנה נוסף בצד מזרח קצת יותר רחוק מהבית (מסומן ב-X)".
3. הליכי ההוצאה לפועל נפתחו על-ידי המשיב ביום 19.8.2010, בטענה שהמקרקעין לא פונו כפי הקביעה בפסק הדין. המבקשים טענו טענת "פרעתי" ועל-פיה בוצע פסק הדין במלואו. החלטתה של כב' רשמת ההוצאה לפועל הנזכרת לעיל קבעה, כי על המבקשים לפנות את החצר כפי שתוארה בפסק הדין וכן את המקרקעין והמבנים שנבנו לאחר 1989. בהחלטה צוין במפורש מה הוא אותו "שטח אדום" שבפסק הדין, כמתארים שלושה בניינים בחוות-דעתו של המומחה והכוללים גם מבנה שבצד מזרח, ליד הבית.
4. המבקשים הגישו ערעור על החלטה זו. ערעורם התקבל באופן חלקי. בכל הקשור לחצר נקבע, שנוכח המחלוקת בין הצדדים אשר לשטח החצר, "מן הראוי שתינתן הגדרה מפורטת של החצר שיש לפנות". נקבע עוד שיש להגדיר מה כוללת החצר, כפי שהייתה עד לשנת 1989, בכדי שניתן יהיה לדעת אם היה פינוי, אם לאו. עניין זה הוחזר לרשמת ההוצאה לפועל על מנת שתכריע בדבר. בכל הקשור לפינוי המבנים נדחה ערעורם של המבקשים. המבקשים טענו בערעור בבית-משפט השלום, כי עליהם לפנות רק את המחסן הצמוד למבנה, שסומן בעיגול, ולא את המבנה עצמו שכבר היה קיים, לטענתם, בשנת 1989. המחסן עצמו - פונה. אלא שבית-משפט קמא בהחלטתו, לא קיבל טענה זו. נקבע, כי פסק הדין ברור, ומתוך השוואה בין המבנה המסומן בעיגול לבין התשריט שהוכן על-ידי מודד מטעם המבקשים, הרי ש"אין ספק שהמבנה המסומן בעיגול הוא המבנה כולו ולא רק המחסן שנבנה בסמוך למבנה ... מבנה זה הוא המבנה שצריך לפנות ולא רק המחסן הצמוד למבנה". מכאן ההליך שלפניי.
5. בפתח טיעוניהם לפניי, שהוגשו על דרך של בקשת רשות ערעור - נטען כי הליך זה מוגש במתכונתו הנוכחית מטעמי זהירות, במובן זה שקיים ספק אם על-פי הדין עומדת למבקשים הזכות לערער או שמא עליהם ליטול רשות מבית-משפט זה לערער. לגוף העניין נטען, כי בעוד שהחלטת בית-משפט קמא לעניין החצר הייתה מוצדקת, הרי שנפל פגם בהחלטה בכל הקשור למבנה. אליבא דמבקשים, הן רשמת ההוצאה לפועל והן בית-משפט קמא קראו את פסק הדין קריאה "טכנית", במובן זה שלא נתנו דעתם לכך שיש לקרוא את פסק הדין יחד עם חוות-דעת המומחה מר אהרוני על נספחיה ותצלומי האוויר שצורפו לה במלואם. קריאה מעין זו, לו הייתה נעשית, צריכה הייתה להוביל למסקנה ברורה וחד-משמעית לפיה המבקשים ביצעו את כל אשר הוטל עליהם בפסק הדין ופינו את כל אשר נדרשו לפנות. לטענת המבקשים, את סימון העיגול המתואר לעיל, יש לראות לאור המסמכים השונים ככולל את המחסן הצמוד למבנה המזרחי בלבד ולא את המבנה המזרחי עצמו, ומחסן זה כאמור נהרס כליל.
6. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה וכן בתשובה ובתשובה לתשובה, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות. אציין תחילה, כי לא מצאתי פגם באופן בו בחרו המבקשים לפתוח הליך זה - על דרך של בקשת רשות ערעור, להבדיל מערעור בזכות. בהקשר זה מקובלים עלי הנימוקים שהובאו בהרחבה על-ידי כב' השופטת י' שטופמן במסגרת ע"א 13870-12-09 (פסק-דין מיום 8.2.2011, בית המשפט המחוזי (תל-אביב-יפו)), ועל-פיהם, מקום בו מדובר בהשגה על החלטה של בית-משפט שלום, בערעור בזכות בטענת "פרעתי", הרי שהמדובר בהליך שיש לבררו בבית-משפט זה כבקשת רשות ערעור ולא כערעור בזכות (שני), שכן, המדובר, במובן המהותי, בדיון לפני ערכאה שלישית. בהמשך לכך, ועל-פי אמת המידה המצמצמת החלה בכגון דא, לא מצאתי כי נסיבות המקרה מצדיקות מתן רשות ערעור, כפי המבוקש. המדובר בשאלה עובדתית הקשורה ליישומו של פסק-דין מפורט שניתן על-ידי בית-משפט השלום עוד בשנת 2005. פסק הדין כלל הבהרה מדויקת של הדרוש פינוי, ואף הפנה בעניין זה לסימון על גבי תצלום אוויר. רשמת ההוצאה לפועל וכן בית-משפט השלום, ביססו את הכרעתם על נתונים אלה שבפסק הדין, ולא מצאתי כי בעשותם כן - נפל פגם המצדיק מתן רשות ערעור לבית-משפט זה באותן הטענות העובדתיות שנדונו והתבררו בפסק הדין.
7. אוסיף ואציין לגוף הטענות, ולאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי לרבות בתצלום האוויר שצורף, כי הלכה למעשה מבוקש על-ידי המבקשים "לעיין מחדש" בפסק הדין. טענת ה"פרעתי" של המבקשים נסמכת למעשה על טענה לטעות בפסק הדין, כאשר על מנת לבסס את טענת הטעות מפנים המבקשים לקביעות כלליות בפסק הדין ולמסמכים החיצוניים לו, אשר לא אומצו בחלקו האופרטיבי. המבקשים אינם חולקים על כך שבפסק הדין נכתב שיש לפנות את המבנים שסומנו בתצ"א 2350/00 באדום. המבקשים גם אינם חולקים על כך שהעיגול הנ"ל סומן בצילום האוויר הנ"ל על המבנה המזרחי בכללותו "מבחינה טכנית" (סעיף 19 לבקשת רשות הערעור). אין מחלוקת שמבנה זה אשר סומן בתצלום האוויר בעיגול לא פונה על-ידם. אלא שלטענתם, כאמור, יש לייחס את אותו עיגול למחסן הצמוד למבנה המזרחי בלבד ולא למבנה המזרחי בכללותו. את טענתם לטעות בפסק הדין סומכים המבקשים על האמירה הכללית בפסק הדין שלפיה על המבקשים לסלק את ידם מהמקרקעין ומכל המבנים שנבנו בהם, למעט המבנה בו הם מתגוררים במצבו כפי שהיה עד 1989, ובאמצעות ראיות שהם מבקשים להביא במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, כאמור, בכל הנוגע למצבו של המבנה עד לשנת 1989. כל זאת, כאמור, חרף הקביעה המפורשת בסעיף 34 הנ"ל לפסק הדין בכל הקשור למבנים הספציפיים אותם יש לפנות, כפי שסומנו באדום על תצלום אוויר משנת 2000 אליו הפנה פסק הדין כאמור, ובכלל זה אותו מבנה מזרחי שסומן ב-0. אלא שכפי שצוין בהחלטתו של בית-משפט השלום מושא הבקשה שלפניי, פסק הדין ברור. צוין בו במפורש מהם המבנים שעל המבקשים לפנות על גבי תצלום אוויר ספציפי. פסק-דין זה הפך חלוט, ואין אפוא מקום בעת הזו לשנות ממנו במסגרת הוצאתו לפועל, על יסוד הטענות הנטענות לעניין זה בבקשות רשות הערעור.
8. אשר לטענות הנוספות שבבקשות רשות הערעור לעניין החצר, הרי שב"כ המבקשים בעצמו הבהיר (סעיף 22 לבקשה), כי אין הוא משיג על קביעת בית-משפט קמא בעניין זה; ומכל מקום, נוכח החזרת הדיון בנדון לפני רשמת ההוצאה לפועל, הרי שוודאי שאין מקום להיזקק לטיעון בנדון במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי.
9. לא נעלמה מעיניי הטענה בתגובה לתגובה לעניין העצים שבצפון-מזרח החצר, אולם גם בעניין זה אין המדובר אלא בטענות שעודן מבוררות בהוצאה לפועל ואין מקום לדון בהן במסגרת בקשת רשות הערעור. המבקשים משיגים על קביעת בית-משפט קמא, לפיה העצים שבצפון-מזרח אינם כלולים בחצר שיש לפנות. ככל שניתן להבין את טענת העותרים (הלוקה באי בהירות), טענתם כלפי פסק דינו של בית משפט קמא נעוצה בכך שמשתמעת מפסק הדין דחיית עמדתם, לפיה היה צריך מלכתחילה לפנות
רק את העצים שבצפון-מזרח של המקרקעין ולא מעבר לכך (ואלו פונו, לפי הנטען). אלא שכאמור שאלת גבולות החצר המדויקים שיש לפנות הוחזר לבירור לפני רשמת ההוצאה לפועל, וטענה זו של המבקשים קשורה בבירור שטרם נערך. משכך, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות גם בראש זה.
10. התוצאה היא אפוא, כי בקשת רשות הערעור - נדחית. בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים, באמצעות הפקסימיליה.
ניתנה היום, י"ח בחשון התשע"ב, 15 בנובמבר 2011, בהעדר הצדדים.