1. המבקשים, בני משפחה אחת, עמדו לדין בבית-משפט השלום בעכו בעבירות של הלנה והסעה שלא כדין לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל התשי"ב-1952. כן הואשמו המבקשים בשיבוש מהלכי משפט והמבקשת 2 הואשמה בנוסף גם בהשמדת ראיה. בכתב האישום נטען, כי ביום 2.8.2002, בשעות הערב, הגיע לבית המבקשים 1 ו-2 ג'יהאד חמאדה, תושב הרשות הפלשתינית שהתכוון לבצע פיגוע בישראל (להלן: חמאדה או המחבל) ולן שם את הלילה. חמאדה, אליו התלווה איברהים, בנם של מבקשים אלה, הסתיר בסלון הבית תיק המכיל מטען חבלה ואת חפציו. למחרת, כך נטען, מסר המבקש 3 לחמאדה מפתחות של גן ילדים בבענה על מנת שיעשה בו את הלילה, וחמאדה אף שהה בגן במשך כשלוש שעות, אולם לבסוף, בעקבות הצעתו של המבקש 4, עבר ללון בביתו של מבקש זה מחשש שייתפס. חפציו של חמאדה ותיק הנפץ שלו נותרו בגן. למחרת הוסע חמאדה מכפר בענה, עלה על אוטובוס לצפת וביצע את הפיגוע, אשר כתוצאה ממנו נהרגו תשעה בני אדם ונפצעו חמישים ואחד. בהמשך היום, כך נטען, נפגש איברהים עם המבקשים 3,1 ו-4 וסיפר להם שחמאדה הוא זה שביצע את הפיגוע. אלה, מצידם, הבטיחו שלא יספרו על כך לאיש, וביום 5.8.2002, כך נטען, אף נפגשו ותיאמו ביניהם גרסאות. עוד נטען בכתב האישום כי ביום 8.8.2002 מסרה המבקשת 2 לאדם אחר מכשיר טלפון סלולארי השייך לבנה אברהים, אשר נדרש על ידי המשטרה, ואותו אחר העלים את המכשיר, לבקשתה.
2. בית-משפט השלום בעכו (כבוד השופט ר' ש' צמח) הרשיע את המבקשים בעבירה של הלנת תושב זר, וכן הרשיע את המבקשת 2 בעבירה של העלמת ראיה ואת המבקשים 1-3 בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. בית-המשפט קבע כי מדברי המבקשים, מי בחקירה ומי בעדות, עולה שהם ידעו כי חמאדה שוהה בארץ שלא כדין ולמרות זאת פעלו להסתרתו והעמידו לרשותו מקום לינה. בית-המשפט דחה את טענת המבקשים 1 ו-2 לפיה המחבל לא לן בביתם אלא בחדרו של אברהים המהווה יחידת דיור נפרדת, בציינו כי החדר מהווה חלק מן הבית ואין בו שירותים, מקלחת או מטבח. לעומת זאת זוכו המבקשים מעבירה של הסעה שלא כדין, בהעדר ראיות לכך שהסיעו את חמאדה, וכן זוכה המבקש 4 מחמת הספק מעבירת השיבוש שיוחסה לו. בגזר הדין ציין בית-המשפט כי ראה להחמיר בעונשם של המבקשים נוכח העובדה שהלינו את חמאדה ביודעם כי גורש זה מכבר מן הארץ, וכן נוכח התוצאה הנוראה שנגרמה בגין מעשיהם, גם אם בעקיפין. בית-המשפט ציין עוד בהקשר זה, כי לאחר היוודע דבר הפיגוע לא הביעו המבקשים חרטה או צער על מעשיהם, וחלקם אף נטל חלק בשיבוש הליכי החקירה. לפיכך, גזר בית-המשפט על המבקשים 20 חודשי מאסר בפועל בגין עבירת ההלנה וכן הטיל עליהם קנס בסך 15,000 ש"ח. על המבקשים 1 ו-3 נגזרו בנוסף 7 חודשי מאסר בפועל שירוצו בחופף ו-8 חודשי מאסר על תנאי בגין הרשעתם בשיבוש מהלכי המשפט, ואילו על המבקשת 2 נגזרו בנוסף 8 חודשי מאסר בפועל שירוצו בחופף ו-10 חודשי מאסר על תנאי בגין הרשעתה בעבירות של שיבוש מהלכי משפט והעלמת ראיה.
3. המבקשים ערערו לבית-המשפט המחוזי על פסק-הדין והעלו נגדו טענות שונות. בין היתר טענו המבקשים 1 ו-2 כי לא הזמינו את המחבל ללון בביתם, אלא בנם אברהים הוא שעשה זאת, ואילו המבקש 3 טען כי המחבל לא לן בפועל בגן הילדים ולפיכך לא ניתן להרשיעו בעבירת ההלנה. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים ש' ברלינר, י' גריל וי' דר) דחה את הערעור ככל שהופנה נגד הכרעת הדין באמצו את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, ובדחותו את הטענות שפורטו. בהקשר זה קבע בית המשפט כי די בהעמדת מקום הלינה לרשות מי שנכנס לישראל שלא כדין, ואין צורך בהזמנתו או בלינה שלו בפועל, והדבר עולה, כך קבע, הן מלשון הסעיף והן מתכליתו. ערעורם של המבקשים 1 ו-2 על חומרת עונשם התקבל ובית המשפט ציין כי על אף שראוי לזקוף לחובת המבקשים את התוצאה האיומה של מעשיהם ולהחמיר בעונשם, יש להבחין בין המבקשים 3 ו-4 שהזמינו את חמאדה ללון באופן אקטיבי לבין המבקשים 1 ו-2 שרק ידעו על לינתו בביתם ולא מנעו זאת. לפיכך, העמיד בית המשפט את עונש המאסר שהוטל על המבקשים 1 ו-2 על 12 חודשי מאסר בפועל, תחת 20 החודשים שנגזרו עליהם לכתחילה.
4. מכאן הבקשה שבפניי, בה שבים המבקשים 1 ו-2 וטוענים, בין היתר, כי לא עשו כל פעולה פוזיטיבית לשם הלנתו של חמאדה בביתם ואילו המבקש 3 שב וטוען, בין היתר, כי אין להרשיעו בעבירת ההלנה משום שחמאדה לא לן בפועל במקום שהעמיד לרשותו. אשר לעונש, טוענים המבקשים כי התוצאות הקשות של הפיגוע, אין בהן כדי להשפיע על חומרת עונשם שכן מדובר בתוצאות מעשיו של אדם אחר - המחבל שביצע את הפיגוע.
5. דין הבקשה להידחות. סעיף 12א(א) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 קובע כי:
מי שהעמיד, בתמורה או שלא בתמורה, מקום לינה לרשותו של תושב זר שנכנס לישראל שלא כדין או שיושב בה שלא כדין, או סייע, בתמורה או שלא בתמורה, לתושב זר כאמור להשיג מקום לינה, דינו, על אף האמור בכל חיקוק - מאסר שנתיים או קנס.
לשונו של הסעיף אכן תומכת בפירוש אותו אימץ בית המשפט המחוזי, לפיו די בהעמדת מקום לינה או בסיוע להשגתו, גם אם לא הייתה הזמנה פוזיטיבית של השוהה שלא כדין וגם אם הוא לא לן במקום בפועל. פירוש זה אף מתיישב עם תכלית הסעיף, ועם הצורך להתמודד עם תופעת השוהים הבלתי חוקיים אשר הינה בעלת השלכות כלכליות וביטחוניות, והמקרה שבפנינו יוכיח. לפיכך, בצדק נדחו טענותיהם של המבקשים בהקשר זה. אשר לגזר הדין, הלכה היא כי רשות ערעור בעניין גזר הדין תינתן רק במקרים חריגים המצדיקים זאת (ראו: רע"פ 9145/03 מנשה מונסייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) והמקרה שבפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה. זאת ועוד, כבר הודגש כי השעה צריכה לענישה מחמירה בעבירות כגון אלה שבהן הורשעו המבקשים (ראו: רע"פ 5198/01 טלעת ח'טיב נ' מדינת ישראל פ"ד נו(1) 769). נוכח העבירות שבהן הורשעו, נוכח התוצאה הנוראה אשר להתממשותה תרמו במעשיהם ועליה לא הביעו חרטה ממשית, ונוכח העובדה שהמבקשים 1-3 הוסיפו חטא על פשע בכך ששיבשו את מהלכי החקירה ביודעם שבכך הם עלולים לגרום לטשטוש עקבותיהם של המפגעים, בדין קבעו שתי הערכאות הקודמות כי יש להחמיר בעונשם.
מכל הטעמים שפורטו, הבקשה נדחית. המבקשים יתייצבו לתחילת ריצוי העונש בתחנת המשטרה בעכו ביום 15.5.2005 בשעה 10:00.
ניתנה היום, כ"ד ניסן, תשס"ה (3.5.2005).
ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.