1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים א' רומנוב; כ' מוסק; ר' שמיע), בעפ"ג 24301-10-13, מיום 31.12.2013. הערעור הוגש על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' חן), בת"פ 31594-06-12, מיום 2.9.2013. בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ביום 2.2.2014, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש, עד להחלטה בבקשת רשות הערעור.
רקע והליכים קודמים
2. על פי עובדות כתב האישום, הסיע המבקש שני אנשים, סעיד ופאדי מנצור (להלן: פאדי), לבית מגורים בירושלים, בעת ששהו בישראל שלא כדין. סעיד ופאדי נכנסו לדירת מגורים וגנבו ממנה רכוש רב. בשלב זה המתין המבקש ברכב. כאשר יצאו השניים מן הבית, הם נכנסו לרכבו של המבקש, העמיסו עליו את השלל הגנוב, והמבקש נסע יחד איתם מן המקום. ברכבו של הנאשם נמצאו באותה העת חפצים המשמשים לפריצה לבית (כפפות, לום ומברג).
3. ביום 13.7.2012, הודה המבקש בעובדות כתב האישום, אשר תוקן באופן שהמבקש יואשם בעבירות הרכוש כמסייע ולא כמבצע עיקרי. לאחר מכן, הורשע המבקש בעבירות של סיוע להתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וסעיף 31 לחוק העונשין; סיוע לגניבה, לפי סעיף 384 וסעיף 31 לחוק העונשין; סיוע להחזקת מכשירי פריצה, לפי סעיף 409 וסעיף 31 לחוק העונשין. בנוסף, הורשע המבקש בעבירה של הסעת שוהים שלא כדין בישראל, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.
4. גזר הדין בעניינו של המבקש ניתן על ידי בית משפט השלום ביום 2.9.2013. בית המשפט פירט בגזר דינו את נסיבות המקרה; טיעוני הצדדים לעונש; תסקיר שירות המבחן בעניינו של המבקש; ואת שיקולי הענישה. בית המשפט עמד על חומרת העבירות שביצע המבקש, על הערכים החברתיים החשובים שנפגעו כתוצאה מכך, ועל חומרת הנסיבות בהן ביצע המבקש את העבירות. בנוסף, נשקלו לחובתו של המבקש הרשעות קודמות בשתי עבירות של הסעת שוהים שלא כדין בישראל. לקולה, נשקלו נסיבותיו האישיות של המבקש, כפי שפורטו בתסקיר מטעם שירות המבחן. באזנו בין השיקולים השונים, קבע בית משפט השלום, כי מכלול הנסיבות מחייב הטלת "עונש ממשי ומרתיע". בהמשך לכך נגזרו על המבקש 11 חודשי מאסר לריצוי בפועל (בניכוי תקופת מעצרו); 6 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים; ופסילת רישיון נהיגה למשך 8 חודשים.
5. המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים, וביום 30.12.2013, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. בית המשפט המחוזי מצא, כי בית משפט השלום איזן כראוי בין מכלול השיקולים לעניין מידת העונש. בפסק הדין, נדחו טענות המבקש, בעניין חומרת העונש שנגזר עליו בהשוואה לעונש שנגזר על המבצעים העיקריים, ובאשר למשמעות הפנייתו של המבקש לשם קבלת חוות דעת מטעם הממונה על עבודות השירות. בית המשפט המחוזי בחן את העונשים שהוטלו על המבקש, שהורשע בסיוע, ביחס לעונשים שהוטלו על המבצעים העיקריים, ומצא כי יש ביניהם הפרש לא מבוטל. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי היחס הראוי בין עונשו של המסייע לעונשו של המבצע העיקרי, אינו "עניין מתמטי". אשר לעובדה כי המבקש הופנה לקבלת חוות דעת מטעם הממונה על עבודות השירות, נקבע כי היא אינה מצדיקה, לכשעצמה, הקלה בעונש שנגזר עליו.
בקשת רשות הערעור
6. בבקשה שלפניי נטען, כי היא מעוררת סוגיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור. ראשית, נטען כי על המבקש נגזר עונש חמור יותר מן העונש שהושת על פאדי, אשר הורשע כמבצע עיקרי של העבירות. שנית, נטען על-ידי המבקש כי היה מקום להטיל עליו של עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, לאחר שבית משפט השלום הורה על קבלת דעת מטעם הממונה על עבודות השירות. הטענה השלישית שמעלה המבקש, היא כי הערכאות הקודמות שגו בכך שנתנו משקל מופרז לחומרה לעברו הפלילי, ומשקל חסר לנסיבות המקלות בעניינו.
דיון והכרעה
7. כפי שפורט לעיל, חלקים גדולים מן הבקשה שלפניי מהווים העתק מדוייק של הודעת הערעור, שהוגשה לבית המשפט המחוזי. בכך, מהוות טענותיו של המבקש ניסיון לעריכת "מקצה שיפורים", בהמשך להליך הערעור, והלכה היא כי ניסיון כזה אינו מצדיק מתן רשות ערעור (רע"פ 642/14 יצקוב נ' מדינת ישראל ((10.3.2014); רע"פ 617/14 לוי נ' מדינת ישראל (4.3.2014); רע"פ יצחק נ' מדינת ישראל(11.2.2014)). אופיין של הטענות העולות מן הבקשה הינו "ערעורי", ובניגוד לאמור בבקשה, הן אינן מעוררות סוגיה עקרונית החורגת מעניינו של המבקש.
בנוסף, הלכה היא כי השגה על חומרת העונש אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, למעט במקרים חריגים, בהם העונש חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת בעבירות דומות (רע"פ 1688/14 כץ נ' מדינת ישראל (9.3.2014); רע"פ 189/14 מודלג' נ' מדינת ישראל (3.3.2014); רע"פ לביא נ' מדינת ישראל (3.3.2014)). לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, מצאתי כי העונש שנגזר על המבקש, בגין העבירות אותן ביצע, אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה בעבירות דומות.
מנימוקים אלו, דינה של בקשת רשות הערעור להדחות.
8. למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לגופן של הטענות שמעלה המבקש. ככלל, תרומתו של המסייע לביצוע עבירה, פחותה מתרומתו של המבצע העיקרי. אכן, נקבע, בהקשר זה, כי "המסייע, חרף תרומתו למעשה העבירה, כשמו כן הוא - נותר מחוץ למעגל העברייני הראשוני, ולכן אחריותו נחשבת פחותה" (ע"פ 10153/07 קייסי נ' מדינת ישראל (30.7.2012) (להלן: עניין קייסי)). ביטוי להבחנה בין אחריותו של המסייע לאחריותו של המבצע העיקרי, מופיע בסעיף 32 לחוק העונשין, הקובע כי העונש המירבי בגין ביצוע עבירת סיוע, הינו מחצית העונש המירבי שנקבע למבצע העיקרי של העבירה.
9. ככלל, ראוי הוא שעונשו של המסייע יהיה קל יותר מן העונש שנגזר על המבצע העיקרי של אותה עבירה. אף ראוי, כי בבואו של בית המשפט לגזור את דינו של המסייע, יעמיד בית המשפט לנגד עיניו את היחס שקבע המחוקק בין עונשו של המסייע לעונשו של המבצע העיקרי. ואולם, אין מדובר בעריכת תחשיב מתמטי, ויש ליתן את הדעת לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. עמד על כך השופט ס' ג'ובראן, באומרו:
"היחס שנקבע בחוק בין עונשו של המבצע העיקרי לבין עונשו של המסייע צריך על דרך הכלל להנחות את בית המשפט בגזירת הדין. יחד עם זאת, אין לומר כי מדובר ביחס שיש להקפיד על קיומו באורח דווקני ותיתכנה סטיות ממנו בשים לב לנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון... אין המדובר בגזירה אוטומטית של מחצית העונש בעניינו של המסייע מהעונש שנגזר על המבצע העיקרי, ויש שהנסיבות הפרטיקולאריות מחייבות הטלת עונש ביחס שונה... במקרים מסוימים וקיצוניים המגלים נסיבות חריגות, אף ייתכן שיושווה העונש של המסייע לזה של המבצע העיקרי" (ע"פ 4463/12 ארנבורג נ' מדינת ישראל (13.9.2012)).
10. בענייננו, תרם המבקש תרומה מהותית לביצוע העבירה. המבקש סייע למבצעים העיקריים "סיוע ממשי והכרחי", כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הוא הוביל ברכבו את המבצעים העיקריים, אשר שהו שלא כדין בישראל, אל המקום שבו בוצעה העבירה, והסיעם מהמקום. הוא הוביל ברכבו כלים המשמשים לפריצה, ואת שלל הפריצה והגניבה מהדירה. נסיבות אלו, בתוספת עברו הפלילי המכביד של המבקש, מצדיקות החמרה בעונשו של המבקש, כפי שנקבע על-ידי הערכאות הקודמות.
11. עוד אציין, ואך על מנת להעמיד דברים על דיוקם, כי על אחד המבצעים העיקריים במקרה הנדון, פאדי, נגזרו 14 חודשי מאסר בפועל (ולא 12 חודשים, כאמור בבקשה שלפניי), וכן הופעל עונש מאסר על תנאי תוך הצטברות חלקית של העונשים, כך שבסך הכל נגזרו עליו 17 חודשי מאסר. כזכור, על המבקש נגזר עונש של 11 חודשי מאסר בפועל. מכאן שהעונש שנגזר על המבצע העיקרי בענייננו, חמור משמעותית מן העונש שנגזר על המסייע, הוא המבקש. יצויין, כי על המבצע העיקרי השני, נגזרו 39 חודשי מאסר בפועל, הגם שמדובר בנסיבות חמורות יותר באופן מהותי. לאור האמור, אין בסיס להתערבות בגזר דינו של המבקש (וראו, בהקשר זה, ע"פ 1820/98 אנג'ל נ' מדינת ישראל (27.9.1998)). אף העובדה, כי המבקש שהה במעצר בית תקופה לא קצרה, אין בכוחה להוביל לשינוי מסקנה זו.
12. אשר להזמנת חוות דעת מטעם הממונה על עבודות השירות, כבר נקבע בפסיקתו של בית משפט זה, כי מוטב שבקשה מעין זו תיעשה רק במקרים בהם מתגבשת אצל בית המשפט כוונה מעשית להטיל עונש מאסר בדרך של עבודות שירות. אין טעם בקבלת חוות דעת מטעם הממונה במקרים שאינם מתאימים מלכתחילה לביצוע עבודות שירות, ועצם ההפנייה אל הממונה עלולה לגרום עוגמת נפש לנאשם, והשקעת משאבים מיותרים על-ידי הממונה, בהכנת חוות הדעת. כאשר בית המשפט עדיין לא גיבש את עמדתו בשאלה זו, מן הראוי, לכל הפחות, לציין בגוף ההחלטה כי עצם ההפנייה אל הממונה על עבודות השירות אין משמעה כי יוטל עונש כזה, ואל לו לנאשם לטפח ציפיות בהקשר זה. לצד זאת, יש להדגיש כי עצם העובדה שבית משפט השלום נעתר לבקשתו של המבקש, להזמין חוות דעת כאמור, אינה מחייבת את בית המשפט בבואו לגזור את הדין (ראו, בהקשר זה, רע"פ 2802/13 אלחלים נ' מדינת ישראל (5.5.2013); רע"פ 3348/11 פלוני נ' מדינת ישראל (3.5.2011); רע"פ 8995/10 לייבוביץ נ' מדינת ישראל(7.12.2010)).
13. לבסוף, טען המבקש, כי הערכאות הקודמות נתנו משקל מופרז לחומרה לעברו הפלילי, מבלי שניתן משקל ראוי לשיקולים לקולה (כגון: החזרת הרכוש הגנוב; הודאת המבקש באשמה; ומעצר הבית הממושך). אין בכוחן של טענות מסוג זה להצדיק מתן רשות ערעור, שכן מדובר בהשגה על האיזון שנערך על-ידי הערכאות הקודמות, בין כלל השיקולים הרלוונטיים, ולא מצאתי כי נפל פגם בהחלטותיהן. כמו כן, אין חשש לעיוות דין בעניינו של המבקש, ולפיכך אין מקום לדיון בטענות אלו "בגלגול שלישי".