כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בראשון לציון כתב אישום (ת.פ. 2226/04), המייחס לו ביצוע עבירות של שהייה בישראל שלא כחוק לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל); החזקת סם מסוכן לשימוש עצמי לפי סעיף 7(א) ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: הפקודה) וכן גידול סם מסוכן לשימוש עצמי לפי סעיף 6 לפקודה.
המשיבה חזרה בה מסעיף האישום הראשון שבכתב האישום, שעניינו שהייה בלתי חוקית בישראל.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 2.5.04 בשעה 14:00, ברחוב אילת בחולון, החזיק המבקש ב- 15 גרם נטו של סם מסוג קנאבוס וזאת לשימוש עצמי. באותו מקום, גידל המבקש צמח מסוכן מסוג קנאבוס במשקל של לפחות 7360.00 גרם.
ביום 22.9.04 הורשע המבקש על-ידי בית-משפט השלום בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, למעט עבירת השהייה הבלתי חוקית, ממנה חזרה המשיבה, כאמור.
ביום 24.10.05 גזר בית-משפט השלום על המבקש 30 חודשי מאסר, מהם 18 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור כל עבירה בניגוד לפקודת הסמים המסוכנים, מסוג פשע. כמו-כן, נגזר על המבקש עונש מאסר על תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים שלא יעבור כל עבירה בניגוד לפקודת הסמים המסוכנים, מסוג עוון.
על פסק-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71870/04).
בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר וכבוד השופטים ז' המר ו-י' שיצר) דחה, ביום 19.6.05, את הערעור והותיר את גזר-דינו של בית-משפט השלום על כנו.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.
טוען המבקש, בין היתר, כי נסיבות חייו קשות הן. הוא פלשתיני, שאין לו אישור שהייה בארץ. הוא חי עם בת זוג יהודיה, ישראלית, ולהם שלושה ילדים. מצבה הסוציו-אקונומי של המשפחה קשה והמבקש הוא המפרנס היחיד. כמו-כן, לטענתו, הגם שלמבקש הרשעות קודמות, אין לו הרשעות קודמות בתחום הסמים. לטענתו, שגה בית-המשפט המחוזי משלא אישר את מעורבותו של שירות המבחן בטרם החליט בערעור, שכן תסקיר שירות המבחן הינו בעל חשיבות גדולה במקרים בהם מתקיימות נסיבות אישיות מיוחדות. עוד טוען המבקש, כי לעניין העונש, ראוי היה לערכאות הקודמות לקחת בחשבון אך ורק את משקל התפרחת של צמח הקנאביס, אשר נתפס ברשותו, ולא את משקל הצמח כולו. ולסיום טוען המבקש, כי רף הענישה שבא לידי ביטוי בגזר-הדין של בית-משפט השלום הינו גבוה מהנהוג בעבירות מסוג זה ובית-המשפט החמיר עמו יתר על המידה.
מנגד, תומכת המשיבה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, אין במקרה זה כל עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. כמו-כן, אשר לטענת המבקש, לפיה ראוי ליתן משקל בשיקולי הענישה לכמות הסם הניתנת להפקה מתוך הצמח שנתפס, סבורה המשיבה, כי נטל הראיה לעניין זה מוטל על המבקש בהיותה של טענה זו טענת הגנה מובהקת ומשלא הובאה כל ראיה שכזו בפני בית-משפט השלום, אין מקום לדון בשאלה זו בשלב זה. עוד סבורה המשיבה, כי תסקיר מבחן בעניינו של המבקש לא ניתן מאחר ותסקיר שכזה כלל לא נתבקש על-ידי המבקש או בא-כוחו בדיון הטיעונים לעונש, ומשכך אין למבקש להלין אלא על עצמו.
החלטתי לדחות את הבקשה.
עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82
חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123).
כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97
דב בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כך למשל נקבע ברע"פ 1174/97
עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם):
"בית משפט זה אינו נוהג ליתן רשות ערעור שעה שהערעור המבוקש עוסק אך ורק בחומרת העונש שנגזר: 'הלכה היא מימים ימימה, כי 'על חומרת העונש אין נוהגים לתת רשות לערער בכלל כי בעניין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר'... רשות כזאת ניתנת רק במקרים חריגים ומיוחדים והמקרה דנן אינו כזה'" (ראו גם רע"פ 1459/91
טולדנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 2092/04
קשקוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
טוען המבקש לעניין העונש, כי ראוי היה לערכאות הקודמות לקחת בחשבון אך ורק את משקל התפרחת של צמח הקנאביס, אשר נתפס ברשותו, ולא את משקל הצמח כולו.
טענה זו דינה להידחות.
סעיף 1 לפקודת הסמים המסוכנים מגדיר את המונחים "סם מסוכן" ו- "קנבוס" כדלקמן:
"סם מסוכן" - חומר מן המפורטים בתוספת הראשונה לרבות כל מלח שלו, וכן כל תכשיר, תרכובת, תערובת או תמיסה של חומר כאמור ומלחיהם;"
ובתוספת הראשונה לפקודת הסמים המסוכנים נאמר: