1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת, בע"פ 10170-05-13 (כב' השופטת א' הלמן), מיום 4.8.2013, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת, בב"נ 38730-09-12 (כב' השופטת א' אבו-אסעד), מיום 28.3.2013.
סמוך לאחר הגשת בקשת רשות הערעור, ביום 8.9.2013, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצועו של צו הריסה מנהלי, אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת. ביום 17.9.2013, הוריתי על עיכוב ביצועו של צו ההריסה המנהלי, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.
רקע והליכים קודמים
2. נגד המבקשים הוצא, ביום 4.9.2012, צו הריסה מנהלי (להלן: צו ההריסה), בהתאם לסעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"א-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק), המתייחס לנכס המצוי ברחוב אחד העם, נווה הדר, בעיר טבריה. הצו נוגע להריסת תוספת שנבנתה ללא היתר בדירה מספר 12A, בשטח של 10 מ"ר בחזית המזרחית, בקומה השנייה, הנתמכת בשני עמודים - האחד, עשוי מתכת, והשני, עשוי בטון (להלן: תוספת הבניה). יצוין, כי תוספת הבניה נבנתה בשעה שנגד המבקשים היה תלוי ועומד כתב אישום בגין ביצוע עבירות בניה קודמות באותו נכס, בשטח כולל של כ-60 מ"ר. כתב האישום תוקן ביום 21.3.2013, ונוסף לו אישום הנוגע לבניית תוספת הבניה, מושא הליך זה.
3. ביום 19.9.2012, הגישו המבקשים בקשה לביטול צו ההריסה, לבית משפט השלום בנצרת. לצורך הכרעה בבקשה, התקיימו מספר דיוני הוכחות בבית משפט השלום, וביום 28.3.2013 החליט בית משפט השלום לדחות את בקשתם של המבקשים לבטל את צו ההריסה. בהחלטתו, עמד בית משפט השלום על שתי העילות, המאפשרות ביטול או התלייה של צו הריסה מנהלי, הקבועות בסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה. כמן כן, ציין בית משפט השלום, כי על פי הפסיקה ניתן לבטל צו הריסה גם באותם מקרים בהם הוצא הצו מבלי שהתקיימו התנאים המוקדמים, הנדרשים להוצאתו של הצו על פי החוק, או כאשר ניתן הצו ללא סמכות כדין. בית משפט השלום קבע בהחלטתו, כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח את קיומן של עילות ההתערבות המנויות בסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, כמו גם את עילות ההתערבות האחרות, המוכרות על-ידי הפסיקה.
בית משפט השלום עמד על כך, כי בנידון דידן אין חולק כי תוספת הבניה, מושא צו ההריסה, טעונה היתר בניה, בהתאם לסעיף 145 לחוק התכנון והבניה, והיתר כזה לא ניתן למבקשים. משכך, קבע בית משפט השלום כי אין מקום לבטל את צו ההריסה בשל עילת ההתערבות הראשונה הקבועה בחוק, לפיה הבניה במקרקעין בוצעה בהתאם להיתר בניה, שניתן כדין.
כמו כן, דחה בית משפט השלום את טענת המבקשים לפיה יש להורות על ביטול צו ההריסה מפני שלא קוימה חובת ההתייעצות, כנדרש בחוק. לטענת המבקשים, היה על המשיב, יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה (להלן: הועדה), להתייעץ עם היועץ המשפטי של עיריית טבריה ושלא להסתפק במכתבו של עו"ד רביבו, היועץ המשפטי של הועדה. בית משפט השלום קבע, בהקשר זה, כי "ההתייעצות עם עו"ד רביבו, המשמש כיועץ משפטי של הרשות המקומית, לענייני תכנון ובניה, עונה אכן על דרישתו של סעיף 238א(ב) לחוק, ובנסיבות העניין לא נפל פגם מהותי שיש בו כדי להביא לביטולו של צו מנהלי זה". כמו כן, נקבע כי לא נפל פגם בכך שההתייעצות עם עו"ד רביבו נעשתה בכתב.
בית משפט השלום ציין, כי עולה מעדותו של יו"ר הועדה, ראש עיריית טבריה מר זוהר עובד, כי, על דרך הכלל, בטרם הוצאת צו הריסה מינהלי הוא בוחן היטב את כל החומר הרלוונטי, ובכלל זה את תצהירו של מהנדס העיר, ואת המסמכים שצורפו על-ידי היועץ המשפטי של הועדה. לדבריו, ככל שמתעוררות תהיות או שאלות בעניין זה, הוא נוהג לפנות ליועץ המשפטי של הועדה, ורק לאחר בירור כל הפרטים הדרושים לעניין, מתקבלת ההחלטה בעניין הוצאת צו ההריסה. יו"ר הועדה הוסיף עוד, כי במקרה דנן, הכיל התיק את כל המידע הדרוש להוצאת צו ההריסה, ולא התעורר צורך בבירור נוסף מול היועץ המשפטי או מול המהנדס. בנוסף, עולה מעדותו של יו"ר הועדה, כי עו"ד רביבו הוסמך על ידי היועץ המשפטי של עיריית טבריה לשמש כיועץ המשפטי בעניינים הנוגעים לתכנון ובניה. בית משפט השלום קבע, כי לא נפל כל פגם בהתייעצות שקוימה בין יו"ר הועדה לבין עו"ד רביבו, שכן המבחן לגבי קיומה של חובת ההתייעצות הינו מהותי ולא צורני. באותה מידה, לא היתה מניעה כי ההתייעצות תעשה בכתב, ובהסתמך על מכתבו של עו"ד רביבו.
בהתייחס לטענת המבקשים בדבר קיומה של אכיפה סלקטיבית, אשר היא במהותה טענה של "הגנה מן הצדק", עמד בית משפט השלום על גישת הפסיקה, לפיה ספק אם יש מקום להחלתה של דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" בנוגע לביטול צו הריסה, אשר עניינו בפעולה מנהלית של הרשות. לגופו של עניין, ציין בית משפט השלום, כי מעדות מפקח הבניה עולה כי כל עבודת בניה חדשה הנעשית שלא כדין, כגון זו שביצעו המבקשים, זוכה לטיפול משפטי ראוי, וכי הוגשו כתבי אישום בגין בניה נוספת שבוצעה ללא היתר באותו בנין. עוד עולה מעדותו של המפקח, כי הבניה הבלתי חוקית שביצעו המבקשים היא "משמעותית יותר ביחס לבניות אחרות באותו עניין בגינן לא ננקטו צעדים משפטיים דומים". לפיכך, נקבע כי אין בטענתם של המבקשים לאכיפה סלקטיבית, אשר הועלתה "מן הפה והחוצה", כדי להצדיק את ביטולו של צו ההריסה.
בנוסף, דחה בית משפט השלום את טענתם של המבקשים לביטול צו ההריסה בשל אי ציון הפרטים הנדרשים לפי סעיף 238א(א) לחוק, בתצהירו של מהנדס העירייה. נקבע, כי אין בעובדה שלא צוין בתצהיר שתוספת הבניה נבנתה "ללא היתר" כדי להביא לביטולו של צו ההריסה, וזאת בעיקר לנוכח העובדה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי תוספת הבניה בוצעה ללא היתר, וברי כי בשל כך נערך התצהיר.
לבסוף, קבע בית משפט השלום כי בשים לב לחזקת התקינות המנהלית החלה על צו הריסה מנהלי, לא עמדו המבקשים בנטל ההוכחה המוטל עליהם, להראות כי מדובר בהתנהלות לא תקינה מצד הרשות. כך למשל, לא עלה בידי המבקשים להוכיח קיומם של "פגמים חמורים" בצו ההריסה, אשר יש בהם כדי להביא לבטלותו. בנוסף, בית משפט השלום בחן את התצלומים שהוגשו מטעם המשיב, וקבע כי בנידון דידן לא מתקיים התנאי לפיו הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת.
לאחר שנדחו טענות המבקשים, אישר בית משפט השלום את צו ההריסה לביצוע תוך 60 ימים, וחייב את המבקשים בתשלום הוצאות למשיב בסך 3,000 ש"ח.
4. ביום 6.5.2013, הגישו המבקשים ערעור על החלטת בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בנצרת, וביום 4.8.2013 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים. בית המשפט המחוזי בחן את טענות המבקשים לאור המסגרת הנורמטיבית החלה על הוצאת צו הריסה מנהלי וביטולו על ידי בית המשפט. בין היתר, עמד בית המשפט המחוזי על גישת הפסיקה בדבר סמכותו של בית המשפט להתערב בתוקפו של צו הריסה מנהלי, גם כאשר מתברר כי נפל פגם בהוצאת צו ההריסה אשר פוגם בתוקפו, כאשר הנטל להוכחת הפגם הטבוע בצו ההריסה, מוטל על הטוען לקיומו של הפגם.
בית המשפט המחוזי ציין, כי המבקשים לא חזרו בהודעת הערעור על הטענה, אותה העלו בפני בית משפט השלום, בדבר קיומו של פגם מהותי בצו ההריסה בכך שהוא אינו דרוש למניעת עובדה מוגמרת, ולפיכך קביעת בית משפט השלום בנדון נותרה על כנה.
אשר לטענת המבקשים בדבר פגמים שנפלו בתצהירו של המהנדס, קבע בית המשפט המחוזי כי אכן נפל פגם בתצהיר זה בכך שלא צוין בו כי מדובר בבניה ללא היתר. בית המשפט המחוזי ציין, כי על פי החוק נוסח התצהיר חייב לכלול את העובדה כי מדובר בבניה ללא היתר, "ומן הראוי כי העירייה תפעל להתאים את נוסח התצהיר לדרישות החוק". ואולם, בית המשפט המחוזי נדרש לשאלה האם מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, וקבע כי בנסיבות העניין, אין מדובר בפגם חמור, אשר מחייב את ביטולו של צו ההריסה. זאת, משום שאין מחלוקת כי תוספת הבניה נבנתה ללא היתר, ובחומר שהונח בפני יו"ר הועדה, בעת שנדרש להחליט על הוצאת צו ההריסה, הייתה תשתית עובדתית מספקת, ממנה ניתן היה להסיק כי תוספת הבניה נבנתה ללא היתר כדין, וכך גם נרשם בצו ההריסה. בהתייחס לטענת המבקשים, לפיה תיאור תוספת הבניה בצו ההריסה נעשה באופן לא מדויק, קבע בית המשפט המחוזי כי אין כל ממש בטענה זו, וכי תוספת הבניה פורטה "בצורה בהירה וממצה".
לאחר זאת, נפנה בית המשפט המחוזי לדון בטענת המבקשים בדבר הפרת חובת ההתייעצות עם היועץ המשפטי של הרשות. כעולה מטענת המבקשים, ישנם שני ראשים להפרת החובה. ראשית, ההפרה נעוצה בעובדה כי ההתייעצות נעשתה עם היועץ המשפטי של הועדה ולא עם היועץ המשפטי של העירייה. שנית, לטענת המבקשים אף עם היועץ המשפטי של הועדה לא קוימה כל התייעצות, שכן הועדה הסתפקה במכתבו של עו"ד רביבו.
אשר לטענת המבקשים, כי מי שחתום על מכתב ההתייעצות אינו היועץ המשפטי העונה לדרישת החוק, הפנה בית המשפט המחוזי לסעיף 6(ה) לחוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי), התשל"ו-1975, המאפשר ליועץ משפטי של הרשות להסמיך עורך דין מעובדי לשכתו לייצגו בעניין מסוים או בסוגי עניינים. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי השאלה אם עו"ד רביבו הוסמך על-ידי היועץ המשפטי של העירייה היא שאלה עובדתית, אשר לא נטענה בבקשה שהוגשה על ידי המבקשים לבית משפט השלום, וגם לא ב"בקשה להוצאת תגובת המשיבה מתיק בית המשפט", שהוגשה על ידם בשלב מאוחר יותר בהליך. הטענה נטענה לראשונה במסגרת חקירתו של המשיב, אשר מסר, לשאלת המבקשים, כי היועץ המשפטי של העירייה הסמיך את היועץ המשפטי של הועדה לטפל בכל העניינים הקשורים לצו ההריסה, וכי יש בידו הסמכה בכתב. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי, כי המבקשים הגישו אמנם בקשה לתיקון הפרוטוקול בענין תשובתו זו של המשיב, אולם בית המשפט המחוזי לא מצא כי בקשתם התקבלה. ומכל מקום, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשים טענו לפגמים בהליך הוצאת צו ההריסה "באופן כללי", וטענתם העובדתית, לא נתמכה בראיה כלשהיא, ומשכך לא הרימו המבקשים את הנטל המוטל עליהם להוכחת הפגם, ויש לדחות את טענתם, לפיה לא בוצעה התייעצות כדין עם היועץ המשפטי של הרשות.
בהתייחס לטענתם של המבקשים לפגם בטיב ההתייעצות עם היועץ המשפטי, עמד בית המשפט המחוזי על גישת הפסיקה, לפיה השאלה האם יש לקיים התייעצות בעל-פה או שמא ניתן להסתפק בחוות דעת בכתב, תלויה בנסיבות המקרה, ומסורה לא פעם לשיקול דעתם של הרשות המוסמכת או של הגוף המייעץ. בהסתמך על עדותו של המשיב, כי בעת תהליך קבלת ההחלטה בעניין צו ההריסה, הוא לא נזקק לפנות אל המהנדס או אל היועץ המשפטי לצורך הבהרות נוספות, קבע בית המשפט המחוזי, כי אין מדובר במקרה המעורר "בעיות משפטיות" או "סוגיה סבוכה", באופן המצריך התייעצות מורכבת בעל פה, ולפיכך דחה בית המשפט המחוזי אף טענה זו של המבקשים.
לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקשים בדבר "אכיפה בררנית" וקבע כי לא מצא עילה להתערב בקביעתו של בית משפט השלום, שהעדיף את עדותו של המפקח, אשר חזר על עמדת המשיב, כי כל בניה לא חוקית חדשה, זכתה למענה הולם מצד הועדה, וכי היקף הבניה שלא כדין, שבוצעה על ידי המבקשים, גדול יותר מהיקפה של הבניה הלא חוקית שבוצעה על ידי דיירים אחרים בבניין. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי המבקשים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכחת טענתם בהקשר זה, אלא העלו טענות בעלמא ולא הביאו ראיות קבילות וממשיות בפני בית המשפט, המלמדות כי לא ננקטו הליכים משפטיים נגד מי מהדיירים האחרים בבניין, אשר בנה תוספות בניה בעת האחרונה, בהיקף דומה למבקשים.