ביום 6.5.04 הוגש לבית-משפט השלום בנצרת, כתב אישום כנגד המבקש, המייחס לו עבירה של גרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק).
לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 7.3.04, ליד מקום מגוריו של המבקש, התפתח ויכוח בינו לבין המתלונן על מיקומה של ערימת זבל. במהלך הויכוח, הוטחו קללות בין הצדדים והמבקש אף הכה את המתלונן בפניו. על-פי הנטען בכתב האישום, בעקבות המכה, נגרמה למתלונן פציעה בעפעף עין ימין וניגר ממנה דם. לאחר זאת, הגיעו למקום בני משפחת המבקש, אשר ניסו להפריד בין הניצים, אולם המבקש שב והכה את המתלונן בפניו. כנטען, כתוצאה ממכות אלו, נפגע המתלונן בעינו השמאלית והקרנית אשר הושתלה בעין זו, יצאה ממקומה. לפיכך, פונה המתלונן לבית-החולים ונותח בעינו אשר נתפרה ללא העדשה.
בית-משפט השלום בנצרת (השופטת כ' רוטפלד-האפט) הרשיע את המבקש - על-פי הודאתו- בעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום, וגזר עליו עונש של 15 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, פיצוי למתלונן בסך של 50,000 ש"ח וכן קנס בסך של 5,000 ש"ח.
על גזר-דין זה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בנצרת.
בית-המשפט המחוזי (כב' השופט י' כהן, והשופטות ג' (דה ליאו) לוי וד' מויאל) קבע, כי עיקר טיעונו של המבקש הוא בכך שבית משפט השלום לא התחשב בנסיבותיו האישיות ובתסקיר שהוגש בעניינו. אולם, לאור העובדה שהמבקש תקף במכות את המתלונן שהינו קטוע יד ונכותו ברורה, בשל ויכוח סתמי, וזאת גם לאחר שבני משפחתו ניסו להפריד ביניהם, נקבע, כי יש לדחות את נסיבותיו האישיות לטובת האינטרס הציבורי. בנוסף, קבע בית-המשפט, כי גזר-הדין משקף את המגמה המנחה את בית-משפט זה, אשר עניינה החמרה בעונשים כנגד אלה הפועלים באלימות.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי יש להקל עימו בעונש החמור אשר הושת עליו. כמו-כן, טוען המבקש כי שגה בית-המשפט בכך שלא התחשב בנסיבותיו האישיות ובעובדה, כי אין לו כל עבר פלילי. זאת, במיוחד בהתחשב בעובדה שהעבירה אשר ביצע הנה עבירת אלימות בינונית מבחינת חומרתה. בנוסף, טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט בהתעלמו לחלוטין מהערכת שירות המבחן לגביו, ולגבי היותו אדם בעל מזג רגוע ושליטה גבוהה, המתפקד בצורה נורמטיבית.
מנגד, המשיבה תומכת יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. המשיבה טוענת, כי אין כל נסיבות מיוחדות בענייננו, המצדיקות מתן רשות ערעור. כמו-כן, לטענת המשיבה, הערכאות הקודמות ציינו במפורש כי לעניין קולת העונש, הובא בחשבון כי המבקש הביע חרטה וצער על הנזק שגרם. בנוסף, טוענת המשיבה, כי תגובתו של המבקש הייתה אלימה והובילה לתוצאות קשות, אשר יש לאזן בינן לבין נסיבותיו של המבקש וזאת במיוחד כי התנהגותו האלימה, התעוררה עקב ויכוח רגיל על דבר של מה בכך.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מנסיבות העניין הפרטניות של המבקש ועוסקת בחומרת העונש בלבד, עניין אשר אף המבקש בעצמו טוען, כי אינו מקים כשלעצמו עילה לדיון בגלגול שלישי. (ר"ע 103/82
חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123).
דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. תגובתו של המבקש לויכוח רגיל שהתעורר על עניין של מה בכך, הייתה אלימה בצורה קיצונית, ובמיוחד הדברים אמורים נוכח העובדה שהמבקש תקף את המתלונן, שהינו אדם אשר נכותו קשה וגלויה לעיני כל. צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי המגמה כיום, הינה להחמיר את הענישה כלפי אלו הנוהגים בצורה אלימה, וכך אף נקבע לאחרונה בעניין זה בע"פ 3181/04
אברהם ועקנין נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 2487:
"פעם אחר פעם חזרנו ואמרנו, כי יש להטיל עונשים חמורים כנגד אלה הפועלים בדרכי אלימות... לשם יישוב סכסוכים."
כמו כן, ראו לעניין זה גם את דברי חברי, השופט לוי בע"פ 6112/04
מוטי עבודי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 849:
"לא רק סכנה זאת (שנמנעה) עומדת לנגד עינינו, אלא בעיקר העובדה הנוספת שהמקרה הנוכחי אינו תופעה חריגה בחיינו, בכלל, ובמקומות הבילוי, בפרט, ומכאן הצורך שבדרך ענישתם של המערערים יושם דגש גם על הרתעת הרבים. למרבה הדאבה, האלימות עליה אנו מתבשרים חדשות לבקרים, הפכה למגפה של ממש... כדי ליישב סכסוכים של מה בכך."
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, ג' בתמוז תשס"ה (10.7.05).
ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.