החלטה בתיק רע"פ 4871/03

1.        המבקשת והמשיבים הינם בעלי משקים סמוכים במושב בני עטרות. בהליך אזרחי שהתנהל בין הצדדים, בעניין שימושים תעשייתיים שעשתה המבקשת בשטחה, נחתם הסכם פשרה (להלן: ההסכם), וביום 15.5.1995 ניתן להסכם תוקף של פסק-דין. כעבור שש שנים לערך, הגישו המשיבים לבית-משפט השלום ברמלה בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן: הפקודה), בטענה כי המבקשת הפרה את ההסכם בשניים. ראשית, בסעיף 6.ב. להסכם התחייבה המבקשת לשתול פרדס או מטע בין שני המשקים על-מנת שתיווצר ריאה אקולוגית. בפועל, לטענת המשיבים, הקימה המבקשת בשטח שיועד לפרדס או מטע משטח למירוץ סוסים. שנית, בסעיף 8 להסכם הסכימו הצדדים כי לכשיתגבש "'פתרון מוסדי' לתעשיה ולשימושים האחרים במושבים" תפעל המבקשת על-פי הפתרון המוסדי ללא צורך בצווי אכיפה. כשנה לפני חתימת ההסכם הוגש למשרד החקלאות דו"ח ועדת קדמון, אשר מונתה לשם גיבוש פתרון לבעיית הבניה הלא-חוקית במושבים. המשיבים טענו כי על-פי כוונת הצדדים, דו"ח ועדת קדמון מהווה "פתרון מוסדי", ועל המבקשת לפעול על-פיו והרוס את הבניה בשטחה החורגת מן המותר על-פי הדו"ח.

2.        בית-משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת ז' בוסתן) קבע כי המבקשת הפרה את התחייבותה לנטוע פרדס או מטע וכי לא יצאה ידי חובתה בשורת העצים שנטעה בסמוך למשטח מירוץ הסוסים. בית-המשפט מצא ביסוס למסקנתו זו בעדותה של המבקשת עצמה, בה אישרה כי המשטח למירוץ סוסים ממוקם בשטח המיועד לריאה האקולוגית ומהווה כרבע ממנו. בית-המשפט הוסיף וקבע כי גם המבקשת לא חלקה על כך שדו"ח ועדת קדמון הוא הפתרון המוסדי אליו התכוונו הצדדים בהסכם ולפיכך, עליה להתאים את הבניה בשטחה על-פי דו"ח זה. נוכח קביעות אלו, הטיל בית-המשפט על המבקשת קנס בסך 1,000 ש"ח לכל יום עד אשר תהרוס את המשטח למירוץ סוסים ותהפוך את השטח לחלק מהפרדס וכן תתאים את הבניה בשטחה לדו"ח ועדת קדמון.

3.        המבקשת ערערה על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. במהלך הדיון בערעור הגיעו הצדדים לידי הסכמה, לפיה ייהרס המשטח למירוץ הסוסים, אולם לטענת המשיבים המשטח לא נהרס כליל ונותרו במקום עמודים ואביזרים שונים. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר ונ' אחיטוב) קבע לעניין זה כי המבקשת אכן פעלה בניגוד להתחייבותה עת בנתה את המשטח למירוץ סוסים והורה עליה להשלים את הריסתו. יחד עם זאת, החליט בית-המשפט המחוזי להפחית את הקנס שהושת על המבקשת ולהעמידו על סך של 350 ש"ח לכל יום עד ליום בו הוחל בהריסת המשטח, ועל סך של 100 ש"ח לכל יום ממועד זה ועד לסיום הריסת המשטח ונטיעת העצים. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעור המבקשת בכל הנוגע להתאמת הבניה בשטחה לדו"ח ועדת קדמון, וקבע כי על-פי ההסכם הצדדים קיבלו על עצמם  את "הפתרון המוסדי" אך ורק באשר לשימושים במבנים ולא באשר להריסתם. 

4.        מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

           המבקשת טוענת כי עולות בעניינה שאלות כלליות שיש בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור. השאלה המרכזית שמעלה המבקשת היא האם רשאי בית-המשפט ליצוק תוכן בהסכם שקיבל תוקף של פסק-דין במסגרת הליך לפי הפקודה, או שמא עליו להפנות את הצד המבקש להליך אזרחי לאכיפת ההסכם. שאלה נוספת שהעלתה המבקשת היא האם רשאית ערכאת הערעור להטיל או להפחית קנס המתייחס לתקופה שחלפה מאז ניתן הצו בגין בזיון בית-המשפט ועד הדיון בערעור על הצו, שכן תכלית הענישה בפקודה היא אכיפתית, מכאן ולהבא, ולא עונשית.

           המשיבים, מצידם, מתנגדים למתן רשות ערעור ומבקשים לחייב את המבקשת בהוצאותיהם ובשכר-טרחת עורך-דינם.  

5.        דין טענותיה של המבקשת להידחות.

           הלכה היא, שניתן לאכוף הסכם שאושר כפסק-דין במסגרת בקשה לבזיון בית המשפט במקרים בהם הפרת ההסכם היא ברורה וחד-משמעית (ראו: רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש - מפסקי כרם שלום ואח', פ"ד מה(1) 617; רע"א 6523/98 יעקב אלוני ואח' נ' גולה (גאולה) נחום (לא פורסם); רע"פ 7148/98 ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלזניאק ואח', פ"ד נג(3) 337). במקרה הנדון, הפרת ההסכם היא ברורה, משום שהמשטח למירוץ סוסים נבנה במקום שבו אמור היה להישתל פרדס או מטע, ולא הייתה כל מניעה לאכוף את ההסכם במסגרת הליכים לפי הפקודה. 

           לעניין הפחתת שיעור הקנס בערעור, אכן מטרתו של צו בשל בזיון בית-המשפט היא לכוף את הצד המפר לקיים את הצו השיפוטי בעתיד ולא להענישו על התנהגותו בעבר. אולם, אין לקבל את טענת המבקשת, לפיה בית-המשפט שלערעור אינו רשאי להפחית מהקנס שהוטל על מי שלא קיים צו שיפוטי במהלך התקופה שקדמה למתן פסק-הדין בערעור. טענה זו יש בה כדי לרוקן מתוכן את זכות הערעור המוקנית בפקודה על צו בגין בזיון בית המשפט, משום שלפיה קביעות בית-המשפט של הדיון בכל הנוגע לתקופה שלפני מתן פסק-הדין בערעור הופכות סופיות ובית-המשפט של הערעור אינו יכול להתערב בהן, אלא רק בקביעות שלגבי התקופה שלאחר מתן פסק-הדין בערעור (לעניין הטלת קנס על-ידי ערכאת הערעור בגין התקופה שקדמה למתן פסק-הדין בערעור ראו: ע"פ 8000/98 יצחק מינא, עו"ד נ' שמואל ז'ובינו ואח' (לא פורסם)).

           סופו של דבר, אין הצדקה למתן רשות ערעור במקרה שבפני והבקשה למתן רשות ערעור נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ש"ח.

           ניתנה היום, י"ב אלול, תשס"ג (9.9.03).

ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.