1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, שניתן על-ידי כב' השופטים סג"נ י' פליטמן, ר' רוזנפלד וא' סופר,בע"פ 34078-12-11, מיום 7.6.2012. בפסק הדין דחה בית הדין הארצי לעבודה את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו, שניתנה על-ידי כב' השופטת ח' טרכטינגוט, בהע"ז 2451-09, מיום 5.9.2011.
רקע והליכים קודמים
2. נגד המבקש הוגש כתב אישום בעבירה של אי תשלום שכר מינימום, לפי סעיפים 2(א) ו-14 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז - 1987 (להלן: חוק שכר מינימום).
3. בכתב האישום נטען, כי המבקש, אשר ניהל משק חקלאי במושב משמרת, במועד הרלבנטי לכתב האישום, העסיק עובד זר (להלן: העובד), ולא שילם לו שכר מינימום בגין החודשים דצמבר 2005, ינואר 2006 ופברואר 2006.
4. לגרסת המבקש, הסכומים אשר שולמו לעובד לחודשים דצמבר 2005, ינואר 2006 ופברואר 2006 עולים על שכר המינימום. זאת, מכיוון שהחובה לתשלום שכר מינימום, הקבועה בחוק שכר מינימום, מתייחסת לרף של 186 שעות בחודש, או 8 שעות ביום בלבד, ואין להביא בחשבון את השעות הנוספות למכסה זו. בנוסף, טען המבקש, כי אין להסתמך על כרטיסי העבודה של העובד לחודשים דצמבר 2005, ינואר 2006 ופברואר 2006 (להלן: כרטיסי העבודה), שכן הם מהווים בגדר עדות שמיעה. יצוין כי, המבקש לא כפר בעובדה, כי, במועד הרלבנטי לכתב האישום, לא היה העובד אזרח או תושב מדינת ישראל.
5. ביום 5.9.2011, הורשע המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. במסגרת הכרעת הדין, דחה בית הדין האזורי לעבודה את טענת המבקש, כי חוק שכר המינימום מבטיח תשלום מינימאלי עבור 186 שעות בלבד, בקובעו כי טענה זו אינה סבירה; היא עומדת בניגוד לתכלית החוק - "להבטיח לכל עובד שכר מינימאלי לשם שמירה על כבודו, מניעת ניצולו והבטחת תנאי מחייה לו ולבני משפחתו"; והיא אף אינה מתיישבת עם לשון החוק. אשר להיקף העסקת העובד בחודשים הרלבנטיים, העדיף בית הדין האזורי לעבודה את האמור בכרטיסי העבודה של העובד, אשר נמסרו על-ידי המבקש, על פני גרסאותיו השונות של המבקש עצמו, וקבע, כי מאחר שכרטיסי העבודה נמסרו למשיבה על-ידי המבקש, ומאחר שהמבקש לא כפר בתוכנם, אין הם מהווים עדות שמיעה.
בגזר הדין, מיום 1.11.2011, השית בית הדין האזורי לעבודה על המבקש קנס בסך של 10,000 ש"ח, אשר ישולם ב-10 תשלומים, ובנוסף, התחייבות להימנע מעבירה בסך של 25,000 ש"ח.
6. המבקש ערער על הכרעת הדין לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי לעבודה לא ראה מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי לעבודה, באשר להיקף שעות עבודתו של העובד.
כמו כן, דחה בית הדין הארצי לעבודה את טענת המבקש, לפיה אין להאשימו בעבירה על-פי חוק שכר מינימום לגבי שעות העבודה, שהינן מעבר למכסת ה-186 שעות בחודש, בקובעו כי:
"בית הדין קמא צדק בפסיקתו זו, שכן הגיונו של חוק שכר מינימום אינו חדל להתקיים מעבר ליום עבודה בן 8 שעות וכבודו של האדם העובד מחייב תשלום לפחות על פי שכר מינימום גם מעבר למכסת שעות עבודה ביום עבודה רגיל, ולתשלום שכר מינימום גם לגבי שעות עבודה וחג והדברים בבחינת קל וחומר".
לנוכח האמור לעיל, דחה בית הדין הארצי לעבודה את ערעורו של המבקש על הכרעת דינה של הערכאה הדיונית.
הבקשה
7. בבקשת רשות הערעור שלפניי, משיג המבקש על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, ולגישתו, מדובר בפסק דין שגוי, בשל קיומן של שתי שגיאות משפטיות מהותיות. ראשית, טען המבקש, כי שגה בית הדין קמא, עת אישר את הקביעה המשפטית של בית הדין האזורי לעבודה, לפיה הגיונו של חוק שכר מינימום אינו חדל מלהתקיים, מעבר לרף של 186 שעות בחודש או 8 שעות ביום. לטענת המבקש, לא בכדי קבע המחוקק בחוק שכר מינימום רף של 186 שעות, ולכן על-פי חוק זה "שכר מינימום שעתי" מהווה שכר מינימום חודשי עבור 186 שעות בלבד. כמו כן, לשיטתו של המבקש, קיימת הוראת חוק ספציפית אשר נועדה להגן על השעות הנוספות, בדמות סעיף 26 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה).
השגיאה המשפטית השנייה, כך לעמדת המבקש, נעוצה בהימנעותה של ערכאת הערעור מלהתייחס, באופן מפורש, לטענתו, לפיה כרטיסי העבודה מהווים עדות שמיעה, שאין לקבלה. לשיטתו של המבקש, אסור היה לבית הדין האזורי לעבודה לבסס את הכרעת דינו על כרטיסי העבודה, מבלי שהובא לעדות מי שערכם.
תגובת המשיבה לבקשה
8. ביום 19.6.2012, נתבקשה המשיבה להגיש תגובתה לבקשה. לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות על הסף, משום שהבקשה אינה עומדת במבחנים, אשר נקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לגופו של עניין, נטען כי פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, כמו גם פסק דינה של הערכאה הדיונית, הם צודקים, נכונים, מנומקים, ותואמים את ההלכות, אשר נקבעו זה מכבר.
לגישתה של המשיבה, המחוקק ביקש לוודא, בחוק שכר מינימום, כי עובד, אשר יועסק מעבר לרף של 186 שעות בחודש או 8 שעות ביום, יהיה זכאי לשכר מינימום לשעה בעד כל שעות עבודתו, הן עבור השעות הרגילות והן עבור השעות הנוספות. לפיכך, כך נטען על-ידי המשיבה, טענת המבקש לפיה החובה לשלם שכר מינימום חלה אך ורק לגבי מכסה של 186 שעות בחודש או 8 שעות ביום - מופרכת על פניה.
אשר לכרטיסי העבודה של העובד, הוסיפה המשיבה וטענה, כי אלו הוגשו לערכאה הדיונית כמסמכים שנמסרו על-ידי המבקש עצמו למשיבה; כי המבקש התייחס לתוכנם של המסמכים בחקירותיו בבית הדין האזורי לעבודה, ואישר כי מדובר ברישומי שעות עבודה אוטנטיים שנערכו על-ידי העובד, ולפיהם שולם שכרו; וכי המבקש לא כפר בתוכנם. לכן, לעמדת המשיבה, יש לדחות את טענת המבקש, לפיה כרטיסי העבודה אינם קבילים.
דיון והכרעה