השופט צ' זילברטל:
סעיף 14 לחוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987 (להלן: חוק שכר מינימום), כנוסחו במועד ביצוע העבירה המיוחסת למבקשת, קבע כדלקמן:
"מעביד שלא שילם לעובדו שכר מינימום לפי חוק זה, דינו - מאסר ששה חודשים"
האם אי תשלום שכר מינימום במועד מקיים את יסודות העבירה הקבועה בסעיף דלעיל? זו השאלה הניצבת בפנינו.
לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 12.10.2009 של בית הדין הארצי לעבודה בתיק ע"פ 36/09, מפי כבוד השופט (כתוארו אז) י' פליטמן, השופטת (כתוארה אז) נ' ארדוהשופט ש' צור, במסגרתו הורשעה המבקשת בעבירה של אי תשלום שכר מינימום, לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום.
רקע והליכים
נגד המבקשת, חברה בע"מ שעיסוקה בתחום המשחקים האלקטרוניים, הוגש ביום 30.3.2006 כתב אישום לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו. על פי המתואר בכתב האישום, בין החודשים מרץ-יוני 2002, העסיקה המבקשת שלושה עובדים ונער עובד (להלן ביחד: המתלוננים) בתפקיד של מפעילים, המשגיחים על מתחם המשחקים האלקטרוניים בקניון בבת-ים, ולא שילמה להם שכר מינימום עבור מספר חודשי עבודה. בגין מעשים אלה הוטל על המבקשת קנס מינהלי. ביום 9.10.2003 הודיעה המבקשת כי היא מעוניינת להישפט חלף תשלום הקנס. במהלך המשפט, הודתה המבקשת כי העסיקה את המתלוננים בחודשים המנויים בכתב האישום, אולם כפרה באמור בסעיף א.3 לכתב האישום, לפיו לא שילמה למתלוננים את שכר המינימום הקבוע בחוק שכר מינימום. טענתה של המבקשת הייתה - והיא משמיעה אותה אף בפנינו - כי היא שילמה את שכרם של המתלוננים, אף אם באיחור, כעבור חודשיים ימים. לשיטתה, חוק שכר מינימום אינו קובע מועד לתשלום השכר, ועל כן, מרגע ששולם השכר בין במועדו ובין באיחור, יסודות העבירה הקבועים בחוק זה כלל לא מתקיימים. לדידה, בהתאם לעקרונות הדין הפלילי, לא ניתן לפנות בעניין זה להוראות חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר) לצורך השלמת האמור בסעיף על-ידי קביעת מועד חוקי לתשלום שכר המינימום.
בית הדין האזורי לעבודה הרשיע את המבקשת. בפני בית הדין האזורי הונחו עדויותיהם של ארבעת המתלוננים וכן עדותו של מנהל המבקשת. המתלוננים העידו כי שכרם, למצער בגין חודשים אחדים, השתלם רק לאחר שפנו בתלונה למשרד התמ"ת והעידו בפני גורמי האכיפה מטעם המשרד. מנהל המבקשת העיד כי שכר המתלוננים אמנם לא שולם במועדו, אולם לא עוכב לפרק זמן ארוך יותר משבועיים (עם זאת, יצוין כי במסגרת בקשת רשות הערעור שלפנינו לא חלקה המבקשת על כך שהשכר עוכב במשך חודשיים). לטענתו, העיכוב בתשלום השכר נבע ממצב כלכלי חמור אליו נקלעה המבקשת, וכי כל סכום כסף שנכנס לקופת החברה הועבר לעובדים בגין שכרם. עוד העיד מנהל המבקשת, כי במקרים אחדים, כאשר העלה בפניו עובד בעיה כלכלית ספציפית, עשה מאמץ מיוחד לסייע לו. נוכח האמור, קבע בית הדין האזורי כי באופן שיטתי שכרם של המתלוננים השתלם, נכון לתקופה האמורה, "טיפין טיפין" ובאיחור. בית הדין האזורי דחה את טענתה של המבקשת לפיה מששולם השכר, גם אם באיחור, לא מתקיימים יסודות העבירה הקבועה בהוראת סעיף 14 לחוק שכר מינימום. נפסק, כי מועד תשלום השכר הוא חלק אינהרנטי מן החובה לשלם שכר מינימום, וכי הפרשנות המוצעת על ידי המבקשת סותרת את תכליתו של חוק שכר מינימום. לפיכך, כאמור, הרשיע בית הדין האזורי את המבקשת, וגזר עליה קנס בשיעור 40% מהקנס המקסימאלי הקבוע בחוק (202,000 ש"ח), עבור כל עבירה (תשע במספר), דהיינו קנס כולל בסך של 727,200 ש"ח.
המבקשת ערערה לבית הדין הארצי לעבודה הן על הכרעת הדין הן על גזר הדין, כשטענתה העיקרית היא, כי חוק שכר מינימום לא קובע מועד לתשלום השכר ועל כן, בנסיבות העניין, לא מתקיימים יסודות העבירה. בית הדין הארצי דחה את טענת המבקשת. בפסק דינו קבע בית הדין הארצי, כי תכליתו של חוק שכר מינימום היא לאפשר לעובד, לרבות נער עובד, להשתכר כדי מחייה מינימאלית. משלא שולם שכר המינימום במועדו, נמנעת מן העובד אפשרות זו. עוד נקבע, כי מטרתה של העבירה הפלילית הקבועה בחוק שכר מינימום היא ליתן תוקף לחובה ה"אזרחית" של תשלום שכר מינימום על פי המועדים הקבועים בחוק הגנת השכר. על כן, כך סבר בית הדין הארצי, הפרשנות המוצעת על ידי המבקשת מאיינת את העבירה הפלילית הקבועה בחוק שכר מינימום והיא אינה מתקבלת על הדעת. נוכח דברים אלה, הותיר בית הדין הארצי את הרשעתה של המבקשת על כנה. אשר לגזר הדין, פסק בית הדין הארצי כי סכום הקנס המקסימאלי נכון למועד ביצוע העבירות עמד על סך של 12,900 ש"ח (ולא 202,000 ש"ח כפי שקבע בית הדין האזורי), ולפיכך תוקן סכום הקנס שהושת על המבקשת והועמד על סך כולל של 46,440 ש"ח. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.
הבקשה והתשובה לה
עיקר טענתה של המבקשת, כפי שכבר צוין לעיל, הוא כי לא ניתן היה להרשיעה בעבירה לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום, מששילמה את שכר המינימום, גם אם עשתה זאת באיחור. לטענת המבקשת, לשונו של סעיף 14 הנ"ל, אשר אינה נוקטת במונח "במועד" או במונח אחר דומה לו, לא מאפשרת הרשעה בפלילים בגין איחור בתשלום שכר המינימום. זאת, בשל הוודאות הנדרשת בדין הפלילי מכוח עקרון החוקיות, ודאות המוגשמת כשלשונו של החוק מיושמת כפשוטה, בעזרת פרשנות דווקנית, ללא שנוספות לסעיף העבירה תוספות "חיצוניות" בדרך של פרשנות. לשיטת המבקשת, על מנת שניתן יהיה להרשיע בגין איחור בתשלום שכר מינימום, על המחוקק לתקן את החוק ולנסחו מחדש. למצער, על השר הממונה להתקין תקנות בהתאם לסמכות הנתונה לו לפי סעיף 18(ב)(3) לחוק שכר מינימום. זאת ועוד, המבקשת טוענת, כי מהוראת סעיף 8 לחוק שכר מינימום, הקובעת סנקציה "אזרחית" בגין הלנת שכר מינימום (פיצויי הלנה מוגדלים), ניתן ללמוד כי המחוקק התכוון להבחין בין שני מצבים: האחד, כאשר מעביד מלין שכר מינימום, דהיינו מאחר בתשלום השכר, ואז קיימת נגדו סנקציה אזרחית בלבד (סעיף 8 הנ"ל); השני, כאשר המעביד כלל לא משלם שכר מינימום, ואז (ורק אז) קיימת נגדו סנקציה פלילית (סעיף 14 הנ"ל). עוד נטען, כי סעיף 8 לחוק שכר מינימום, המעניק סמכות רחבה לבתי הדין לעבודה, מספק הגנה הולמת לעובד אשר שכרו הולן ביצרו תמריץ ממשי למעביד שלא להלין את שכר המינימום. לסיכום דבריה טוענת המבקשת, כי בפסיקתו לא איזן בית הדין לעבודה כראוי בין האינטרסים והזכויות במערכת היחסים שבין המבקשת כנאשמת לבין המדינה כמאשימה, וחלף זאת ביכר דרך של איזון בין אינטרסים וזכויות שבין המבקשת כמעבידה לבין המתלוננים כעובדים. מכל מקום, וכטענה חלופית, נטען כי הקנס שהושת על המבקשת הוא כבד מדי ועל בית משפט זה להתערב ולהפחיתו. זאת, בין היתר, בשל כך שהמבקשת שילמה למתלוננים את שכרם כעבור פרק זמן קצר (חודשיים), כיוון שכתב האישום נגדה הוגש באיחור ניכר וכן נוכח היותה של פסיקת בית הדין לעבודה "חקיקה שיפוטית" היוצרת עבירה יש מאין בניגוד לכלל שלפיו "אין עונשין אלא אם כן מזהירין".
המשיבה מצידה טוענת כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור על פי העקרונות שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה. לגופם של דברים, סומכת המשיבה ידיה על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. לשיטתה, הפרשנות המוצעת על ידי המבקשת מביאה לתוצאה אבסורדית ומאיינת את העבירה הפלילית המצויה בחוק שכר מינימום, שכן לפי פרשנות זו אי תשלום שכר מינימום במועד לא יהווה לעולם עבירה פלילית וממילא תפחת יכולת ההרתעה המשמשת כלי רב עוצמה בידי הרשויות נגד מעסיקים. יתר על כן, נטען כי פרשנות זו כלל אינה סבירה נוכח תכליתו של חוק שכר מינימום, שהיא, בעיקרה, הבטחת הזכות למינימום קיום אנושי בכבוד. זכות זו מקפלת בתוכה גם את הזכות לתשלום השכר במועד. עוד נטען, כי יש לקרוא את סעיפים 2 ו-14 לחוק שכר מינימום בצוותא חדא עם סעיף 9 לחוק הגנת השכר, הקובע כי שכר חודשי צריך להשתלם בתום כל חודש, וכי קריאה זו עולה בקנה אחד עם עיקרון החוקיות הנוהג בדין הפלילי.
דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אציע לחבריי לדחות את בקשת רשות הערעור. כאמור, השאלה האחת שניצבת בפנינו היא שאלת פרשנותה של ההוראה הפלילית הקבועה בסעיף 14 לחוק שכר מינימום, כנוסחה במועד ביצוע העבירה.
פרשנותה של הוראת חוק פלילית
תורת הפרשנות הנוהגת בשיטת המשפט הישראלית היא הפרשנות התכליתית. על פי תורה זו, דברי חקיקה, ובכלל זה החוק הפלילי, מתפרשים על פי תכליתם. התכלית היא האינטרסים והמטרות אותם מבקש דבר החקיקה להגשים. היא נלמדת, בין היתר, מתוך סוג העניינים שבו עוסק החוק, מערך החקיקה הכולל, ערכיה של החברה ועקרונות היסוד של השיטה (ראו: א' ברק פרשנות במשפט - כרך שני: פרשנות החקיקה150-148, 205-201 (1993), להלן: פרשנות החקיקה). נקודת המוצא היא לשון החוק. המשמעות שיש ליתן לחוק תהא כזו שלשונו יכולה לסבול. יש לתור אחר משמעויותיו הלשוניות האפשריות של החוק, ומבין אלה לבחור במשמעות אשר מגשימה את תכלית דבר החקיקה בצורה הטובה ביותר (שם, בעמ' 91-81). בדין הפלילי, מונחים אנו גם על פי עיקרון הפרשנות המקלה עם הנאשם, המעוגן בסעיף 34כא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על פי עיקרון זה, אם ישנן מספר משמעויות אשר מגשימות את תכלית החוק, יש לבחור בזו המקלה עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי הדין (דנ"פ 1558/03 מדינת שראל נ' אסד, פ"ד נח(5) 547, 558 (2004); דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' כהן, פסקה 9 לפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש (לא פורסם, 2.3.2009), להלן: עניין כהן; א' ברק "על פרשנותה של הוראה פלילית" מחקרי משפט יז 347, 352-351 (2002)).
תכליתו של חוק שכר מינימום
חוק שכר מינימום נחקק בשנת 1987 כנדבך נוסף ומרכזי במארג חקיקת המגן שבמשפט העבודה. כידוע, חקיקת המגן נועדה ליצור מעטפת של "זכויות מינימום" לעובד, שאינן ניתנות להתניה, כחלק מניסיון לאזן בין פערי הכוחות המובנים בין המעביד לבין עובדו. הנחת המחוקק הייתה, ובצדק, כי פערי כוחות אלה עלולים להביא את העובד להסכים לתנאי עבודה פוגעניים. התפיסה החברתית המונחת ביסודה של חקיקת המגן היא, אם כן, כי על המשפט לפעול על מנת לאזן בין עמדתו המוחלשת של העובד לבין עמדת הכוח בה ניצב המעביד (בג"ץ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(2) 63, 102-101 (1997)). חוק שכר מינימום, כאחד מחוקי המגן, נועד אף הוא להקנות לעובד זכויות כלפי המעביד. הוא נועד למנוע מן העובד להסכים, בלית ברירה, לשכר נמוך שלא יהיה בו כדי לספק את צרכיו החיוניים והבסיסיים. מטרתו של החוק היא אפוא להבטיח את זכותו של העובד "להתפרנס מעבודתו ולחיות ממנה בכבוד, כאדם עובד וגאה ולא כנתמך סעד" (כלשונה של חברת-הכנסת, גב' אורה נמיר, יושבת-ראש ועדת העבודה והרווחה, בדיון במליאת הכנסת ערב חקיקתו של חוק שכר מינימום, ראו: ד"כ 107, 2441 (תשמ"ז)). זכות זו נגזרת למעשה מזכותו של העובד למינימום קיום אנושי בכבוד (ראו: בג"ץ 1163/98 שדות נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נה(4) 817, 860 (2001); ע"ע 1054/01 טוילי נ' דהרי, פד"ע לז 746, 750 (2002); רע"פ 4784/12 מגן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (לא פורסם, 17.10.2012)). הזכות למינימום קיום אנושי בכבוד מצויה בליבת הזכות החוקתית לכבוד האדם ונועדה להבטיח לאדם - ובענייננו, לעובד - כי יסופקו לו תנאי החיים המינימאליים לקיום בכבוד (ראו: רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360, 375 (2001); בג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקאות 36-34 לפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש והאסמכתאות המופיעות שם (לא פורסם, 28.2.2012); חני אופק-גנדלר גלובליזציה של העבודה: הזכות לשכר מינימום58-48 (חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור למשפטים", האוניברסיטה העברית בירושלים - הפקולטה למשפטים, 2004)). לפיכך, ניתן לומר כי הזכות לשכר מינימום היא זכות נגזרת, מנגנון למימוש, של הזכות למינימום קיום אנושי בכבוד, באשר היא קובעת רף מינימאלי של שכר עבודה. על-פי מובנה הפשוט והאינטואיטיבי, הזכות לשכר מינימום מתייחסת להיקף הכספי של השכר המובטח לעובד. ואכן, חוק שכר מינימום קובע את היקפו של השכר (בהתאם לתבנית ההעסקה). אולם, הזכות לשכר מינימום לא מתמצה אך בכך. עניינה של הזכות הוא גם בביטחון שנלווה לקבלתו של שכר המינימום במועדו. עמדה על כך השופטת ע' ארבל באחת הפרשות: