1. המבקש הואשם, בתור מנהלה הפעיל של חברת ד.צ. עמית בניה ופיתוח בע"מ (הנאשמת 1 בכתב-האישום) , ב- 5 אישומים, הכוללים 82 עבירות, לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, וביניהן - אי הגשת דו"חות תקופתיים במועד הקבוע בחוק, הגשת דו"חות תקופתיים הכוללים ידיעות כוזבות מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, הוצאת חשבוניות ואי תשלום מס במועד הקבוע בחוק מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס.
בית-משפט השלום בפתח-תקוה (כבוד השופט א' קסירר) הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, ב- 4 אישומים מתוך 5, קרי ב- 38 עבירות והורה על המצאת חוות-דעת של הממונה על עבודות השירות. לאחר ששקל את נסיבותיו האישיות ואת נסיבות המקרה, הטיל בית-המשפט על המבקש עונש של 20 חודשי מאסר, מתוכם 11 חודשים לריצוי בפועל והיתר על תנאי, וכן קנס בסך 45,000 ש"ח.
2. המבקש ערער על גזר-דינו בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים י' גרוס, א' קובו ומ' רובינשטיין). בעת הדיון בערעור, טען בא-כוח המבקש, בין היתר, כי בית-המשפט חרג מהסדר הטיעון שבין הצדדים, בו, לטענתו, הוסכם כי יוטל על המבקש מאסר בפועל, שלא יעלה על תקופה של 6 חודשים. מנגד, טענה באת-כוח המשיבה כי לא ניתנה הסכמה כזו בגדר הסכם הטיעון, וביקשה להשאיר את גזר-הדין של בית-משפט השלום על כנו.
בית-המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבה, וציין, כי הענישה שהוטלה על-ידי בית-המשפט קמא לא חרגה, במקרה זה, מרף הענישה הראוי. אף על-פי כן, מצא בית-המשפט לנכון להקל מעונשו של המבקש, בהתחשב בכך שעבירות חמורות, אשר את ביצוען הכחיש המבקש, נמחקו, בסופו של דבר, מכתב האישום, וכן בהתחשב בכך שהרשעותיו הקודמות של המבקש אינן נוגעות לעבירות מס. לאור האמור, קבע בית-המשפט כי עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש יופחת לתקופה של 8 חודשים, ואילו יתר חלקי גזר-הדין יעמדו בעינם.
על פסק-דין זה נסובה בקשת רשות הערעור שבפני.
3. המבקש טוען, כי כתב האישום שהוגש נגדו, מכיל באישומים השני, השלישי, הרביעי והחמישי עבירות מסוג פשע, ולפיכך, היועצת המשפטית של תחנת מע"מ פתח-תקוה, החתומה על כתב-האישום, לא הייתה מוסמכת על-פי דין להגיש את כתב-האישום, בלא אישור פרקליט המחוז, לאחר שבחן את חומר החקירה. המבקש מבסס את טענתו על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 70589/02 מדינת ישראל נגד משה ח. אלי ע. בע"מ ואח' (לא פורסם), אשר ניתן לאחר פסק-הדין נשוא בקשת רשות הערעור. באשר לאישום הראשון, הנותר, טוען המבקש כי הדו"חות נשוא האישום דווחו ושולמו טרם הגשת כתב-האישום, ולדעת המבקש, אלמלא היה מצורף אישום זה לשאר האישומים, שהוגשו שלא כדין, כאמור, ניתן היה לחייבו, בגין אותו אישום, בקנס מינהלי בלבד. עוד טוען המבקש, כי לא היה מקום להגיש נגדו כתב-אישום, שכן העבירות המפורטות בכתב-האישום נגרמו עקב אי עמידה בהסדרי תשלומים למע"מ של החברה הנאשמת, ולא מתוך כוונה של המבקש להתחמק מתשלום מס. לטענת המבקש הדגיש עניין זה בפני בית-משפט קמא שעה שהודה, ומכאן ששגה בית-המשפט בהרשיעו אותו על סמך הודאתו בלבד. לחלופין, טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו חמור מן המקובל בעבירות אלו ויש בו משום פגיעה בציפייתו לרצות את המאסר בעבודות שירות, בהתאם לחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות.
המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור.
4. טענותיו של המבקש בבקשה זו אינן יכולות להתקבל.
לטענה בדבר חוסר סמכותה של תובעת המע"מ להגיש את כתב-האישום, אני מפנה את המבקש לפסק-הדין שניתן לאחרונה ברע"פ 322/03 משה ח. אלי ע. בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). בית-המשפט העליון, במסגרת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בע"פ 70589/02 הנ"ל, קבע כי יועץ משפטי אצל מנהל מע"מ, שהוסמך לשמש כ"תובע" על-ידי היועץ המשפטי לממשלה לפי סעיף 12(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), אינו נדרש להעביר את חומר החקירה לפרקליט המחוז ולקבל את אישורו להגשת כתב-האישום, שכן חלה לגביו הוראת סעיף 241(ב) לחוק סדר הדין הפלילי. לפיכך, דין טענת המבקש בעניין חוסר הסמכות -להידחות.
יתר טענותיו של המבקש הובאו בפני הערכאות הקודמות, ואין בהן כדי להצדיק התערבותו של בית-משפט זה ב"גלגול שלישי".
הבקשה נדחית.
ניתנה היום, א' סיוון, תשס"ג (01.06.03).
ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.