לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"פ 15693-09-10, כבוד השופטים ר' אבידע, י' צלקובניק ו-י' שפסר) מיום 19.1.2011 במסגרתו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע בת.פ. 3868/02 (כבוד השופטת ד' בית-אור).
כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של מעשה מגונה, לפי סעיפים 348(א) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); וכן עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק. לפי המתואר בכתב האישום, במהלך חודש יוני 2000 או בסמוך לכך, איים המבקש על המתלוננת, קטינה ילידת 1986, בכך שאמר לה שיגיע למספרה בה היא עובדת ויחתוך את מעסיקה בסכין וזאת כיוון שסירבה לקיים עמו יחסי מין. כחודש לאחר מכן, הגיע המבקש למספרה ואיים על המתלוננת בכך שהצמיד מברג לגופה, דרש ממנה להתלוות אליו ואיים עליה בכך שאמר לה "תזכרי מה את עושה ותחכי תראי מה אני יעשה לך". באותו היום בערב הגיע המבקש בשנית אל המספרה ושכנע את המתלוננת להתלוות אליו לנסיעה ברכבו. המבקש המשיך בנסיעה למרות שהמתלוננת בקשה לרדת מהרכב ולבסוף חנה בחורשה, שם ביקש מהמתלוננת לקיים אתו יחסי מין וכשסירבה אמר לה "תזכרי שאת לא רוצה לתת לי אז אני בן זונה אם אני לא עושה את זה בכח". לאחר מכן, דחף המבקש את המתלוננת, השכיבה בכוח על גבי המושב, נישק אותה בצווארה, נגע בה וחיכך את גופו בגופה, כאשר כל אותה העת ניסתה המתלוננת לדחוף אותו מעליה. בשלב מסוים הצליחה המתלוננת להימלט מהרכב, אך המבקש השיג אותה, חיבק אותה בכוח והמשיך לחכך את גופו בגופה. בנוסף, ביום 17.7.2000 נכנס המבקש לרכב בו ישבה המתלוננת ואיים עליה בכך שהצמיד מברג לגופה ואמר לה שהוא לא יירגע עד שיהרוג אותה.
ביום 27.1.2004 קיבל בית משפט השלום את טענתו המקדמית של המבקש לפיה נפל פגם בכתב האישום כיוון שהסעיף הרשום בו לעניין העבירה של מעשה מגונה תוך שימוש בכוח השתנה ביום 12.7.2001, לאחר ביצוע העבירה. בעקבות זאת הוגש כתב אישום מתוקן לפיו הואשם המבקש בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג1) לחוק, וזאת בנוסף לעבירת האיומים. ביום 19.5.2009 הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירה של ביצוע מעשה מגונה תוך שימוש בכוח וזיכה אותו מעבירות האיומים שיוחסו לו. ביום 26.7.2010 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי שלא יעבור עבירה בה הורשע בתיק זה. בגזר דינו קבע בית המשפט כי בניגוד לאמור בהכרעת הדין, לא ניתן להרשיע את המבקש בעבירה של מעשה מגונה תוך שימוש בכוח לפי סעיף 348(ג1) לחוק, כפי שנקבע בכתב האישום, כיוון שמדובר בסעיף שהתווסף לחוק לאחר שביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
על פסק דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל את טענת המשיבה לפיה שגה בית משפט השלום בכך שהורה על תיקון כתב האישום. בית המשפט קבע כי לא חל שינוי בעונש המקסימאלי אשר המבקש היה צפוי לקבל וכן לא חל שינוי בהגדרת העבירה ולכן לא היה מקום להורות על שינוי נוסח כתב האישום והוראת החיקוק המיוחסת למבקש. לפיכך, הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירה של מעשה מגונה תוך שימוש בכוח שיוחסה לו בכתב האישום המקורי והטיל עליו עונש של חמישה חודשי מאסר לפועל וכן פיצוי למתלוננת בסך של 3,000 ש"ח. עונש המאסר על תנאי שהוטל על המבקש על ידי בית משפט השלום נשאר על כנו.
מכאן הבקשה שבפניי, במסגרתה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי לא היה מקום לשינוי נוסח כתב האישום המקורי שכן אף אם לא חל שינוי בהגדרת העבירה עדיין לא ניתן להרשיעו בעבירה אשר לא מופיעה בחוק. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהחמיר בעונשו וזאת, בין היתר, לאור הזמן הרב שחלף מאז ביצוע המעשים וכן לאור מצבו הבריאותי הקשה. עוד טוען המבקש כי לא ניתן משקל מספק לכך שמעולם לא הורשע בעבירות מין וכי לכך כי דו"ח הערכת המסוכנות העריך את מסוכנותו כנמוכה עד בינונית.
מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להדחות כיוון שהיא לא מעלה שאלה המצריכה דיון בפני ערכאה שלישית. אף לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להדחות. לטענתה, צדק בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי לא היה מקום לשנות את כתב האישום וזאת כיוון שהתיקון בחוק לא יצר עבירה חדשה ולא שינה את העונש בגינה. עוד טוענת המשיבה, כי אין מקום להתערב בעונש שהוטל על המבקש וכי מדובר בעונש ראוי לאור חומרת המעשים המיוחסים לו.
לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.
הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה)). בענייננו בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה. דין הבקשה להדחות מטעם זה בלבד.
אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא היה צורך מלכתחילה לשנות את כתב האישום שהוגש כנגד המבקש מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה. במועד ביצוע העבירות, טרם תוקן החוק, קבע סעיף 348(א) כי "העושה מעשה מגונה באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(1) עד (4) , בשינויים המחויבים, דינו - מאסר שבע שנים". סעיף 345(א)(1) קבע כי הגדרת האינוס היא מי שבועל אישה "שלא בהסכמתה החופשית, עקב שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים או איום באחד מאלה...". בשנת 2001, במסגרת תיקון מספר 61 לחוק, שונתה ההגדרה של סעיף האינוס ובעקבות כך יוחד סעיף נפרד לעבירה של מעשה מגונה תוך שימוש בכוח. לאחר התיקון קבע סעיף 348(ג1) כי העושה מעשה מגונה באדם בלא הסכמתו, תוך שימוש בכוח או הפעלת אמצעי לחץ אחרים, דינו מאסר של שבע שנים. סעיף 5 לחוק, העוסק בתחולתן של העבירות בזמן, קובע כי כאשר חל שינוי בחוק לאחר שנעברה עבירה ובטרם ניתן פסק דין חלוט, יחול על הנאשם החיקוק המקל מבין השניים. אלא, שבמקרה זה התיקון בחוק לא יצר שוני בהגדרת העבירה של מעשה מגונה תוך שימוש בכוח ואף לא שונה העונש המקסימאלי שהוצמד לעבירה. מדובר בתיקון טכני אשר ייחד לעבירה סעיף נפרד ותו לא.
אף טענותיו של המבקש לעניין העונש שהוטל עליו, דינן להידחות. כידוע, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש ומטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות. אך יתרה מכך, בית המשפט המחוזי שקל את כלל השיקולים הרלבנטיים ובכללם הזמן הרב שעבר מאז ביצוע המעשים וחומרתם, מצבו הרפואי של המבקש וכן העובדה שלא הורשע בעבר בעבירות מין, ואיזן ביניהם באופן ראוי. לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב בעונש שהטיל בית המשפט המחוזי על המבקש.
סוף דבר הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ט"ו באדר ב התשע"א (21.3.2011).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שצ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il