לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 10.07.2012 (עת"א 14525-07-12, כבוד סגן הנשיא א' טל והשופטיםז' בוסתן וצ' דותן). בפסק הדין התקבלה עתירה שהגיש היועץ המשפטי לממשלה (להלן: המשיב) על החלטת ועדת השחרורים שקיבלה את בקשת העותר להשתחרר שחרור מוקדם בתנאים מגבילים.
על המבקש נגזר עונש של 12 שנות מאסר בפועל בגין ביצוע ארבע עבירות שוד, שתי עבירות שוד מזוין בחבורה, שוד בחבורה, יריות באזור מגורים, השמדת ראייה והובלת נשק (ת"פ 132/03, מיום 08.10.2003, כבוד הנשיא י' צמח). מועד שחרורו המלא יחול ביום 01.09.2015. ביום 03.07.2012 החליטה ועדת השחרורים להורות על שחרורו המוקדם של המבקש בכפוף לתנאים מגבילים, וביניהם כי יתייצב פעם בשבוע בתחנת המשטרה, כי ישהה בשעות הלילה בביתו וכי יעבוד בחברת "אחלה בשר אדום בע"מ", בירושלים. בהחלטתה, התייחסה הוועדה לכך שזו הפעם הרביעית שבה נמצא המבקש במאסר ולכך ששוחרר שחרור מוקדם ממאסרו האחרון שחל בשנת 2002, אולם שב לסורו. מבחינת שיקולים לקולה, התייחסה הוועדה לכך כי המבקש מתפקד בבית הסוהר בצורה משביעת רצון, לכך שהוא הביע חרטה על מעשיו וכן לכך שהוא יוצא לחופשות וחוזר ללא חריגה. עוד התייחסה הוועדה לכך שהמבקש משתתף בקבוצה טיפולית ומנחות הקבוצה התרשמו בחיוב ממנו. כן צוין שהוכנה לו תוכנית שיקום פרטנית לאחר שחרורו המוקדם. לאחר ששקלה את כל השיקולים הללו, קבעה הוועדה כי שחרורו המוקדם של המבקש יפחית במידה רבה את מסוכנותו לציבור.
על החלטה זו הגיש המשיב עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט קיבל את העתירה וקבע כי הוועדה ייחסה משקל יתר לתוכנית השיקום שהוכנה למבקש, לדו"חות גורמי הטיפול החיוביים ולהבעת הצער שהביע. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי הוועדה לא נתנה משקל ראוי למסוכנותו של המבקש הנשקפת מהעבירות בגינן הוא מרצה את מאסרו, לעברו הפלילי ולכך שהשתחרר בעבר משני מאסרים מהם שוחרר שחרור מוקדם, לרבות שחרור מוקדם בתוכנית שיקום, אך חזר לבצע עבירות. נוכח זאת, ובהסתמך על בג"ץ 6067/11 הפרקליט הצבאי הראשי נ' הועדה הצבאית לעיון בעונש (02.12.2012), קבע בית המשפט כי החלטת הוועדה חורגת ממתחם הסבירות ואין בתוכנית השיקום שהוצגה כדי להפחית ממסוכנות המבקש עד כדי הצדקת חשיפת הציבור לפגיעה אפשרית מצדו.
מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוען המבקש כי שגה בית המשפט לעניינים מנהליים בכך שהתערב בהחלטת ועדת השחרורים. לטענתו, החלטת ועדת השחרורים לא חרגה ממתחם הסבירות ונתנה משקל הולם לכל השיקולים הרלבנטיים. בהקשר זה טוען המבקש כי מתן המשקל המוגבר לשיקול השיקום על ידי הועדה אינו מוביל למסקנה כי נפל פגם בשיקול דעתה החורג ממתחם הסבירות. על כן הוא טוען כי התערבותו של בית המשפט בהחלטת הוועדה חורגת מהלכות שנקבעו בבית משפט זה לפיהן התערבותו תהיה מצומצמת ובמקרים חריגים. המבקש מציין כי החלטת הוועדה ניתנה לאחר תקופה ממושכת של דיונים, כאשר המבקש ריצה תקופת מאסר של 16 חודשים מעבר לחלוף תקופת שני שליש מאסרו - המועד בו ניתן לקיים דיון בנושא שחרור מוקדם. בבקשתו, מדגיש המבקש את התרשמותם החיובית של הגורמים בבית הסוהר ובכללם הגורמים הטיפוליים. בכל הנוגע לאירועי משמעת, טוען המבקש לא היה מעורב באירוע שכזה משנת 2009. בהקשר לכך, המבקש טוען כי החלטת הוועדה מבוססת כולה על מעשיו לפני למעלה מעשור, הזמן בו ביצע את העבירה וכי בית המשפט לא נתן משקל לשינויים המשמעותיים שחלו בו במהלך תקופת מאסרו. נוכח כל זאת טוען המבקש כי שחרורו המוקדם יסייע לו להשתקם ויעלה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. עוד טוען המבקש כי טענותיו בדבר שחרורם המוקדם של שותפיו לעבירות מעבירות את נטל השכנוע אל המשיבה לבצע בדיקה האם יש להבחין בין עניינו לעניינם. לגרסתו, טענתו זו בדבר הפלייה לא קיבלה מענה במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לבסוף, טוען המבקש כי בקשתו מעלה שאלות משפטיות בעלות חשיבות כללית וביניהן שאלת גבולות התערבות ערכאת הערעור בהחלטת ועדת השחרורים וכן המשקל הראוי שיש לייחס לחלוף הזמן בו עובר האסיר שינויים במאסרו.
מנגד, טוען המשיב כי דינה של הבקשה להידחות, הן על הסף, הן לגופם של דברים. המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה על הסף שכן היא עוסקת בעניינו הפרטני של המבקש ואינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית. אף לגופו של עניין, טוען המשיב כי דין הבקשה להידחות. זאת, שכן למבקש אין זכות קנויה להשתחרר בשחרור מוקדם וכי מדובר בהטבה הניתנת כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים והם שהאסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. לטענת המשיב, צדק בית המשפט לעניינים מנהליים בכך שקבע שהחלטת הוועדה בענייננו לא הייתה סבירה שכן בענייננו לא מתקיים התנאי הנוגע לשמירה על שלום הציבור. המשיב מתייחס לעברו הפלילי של המבקש ולכך ששוחרר בעבר בשחרור מוקדם, פעמיים, אך חזר לבצע עבירות פליליות, תוך פרק זמן קצר ממועד שחרורו. עוד מציין המשיב כי לא כלל הדו"חות בעניינו של המבקש היו חיוביים ולראייה מביא דו"ח סוציאלי משנת 2011 לפיו "המבקש עדיין נמצא במקום ראשוני, מבחינה טיפולית, עודנו מחזיק בדפוסים עבריינים". באשר לטענת ההפלייה ביחס לשותפיו לעבירה, טוען המשיב כי בית המשפט התייחס לטענה זו וקבע כי היא כללית ולא מפורטת ועל כן דינה להדחות.
דין הבקשה להידחות.
כידוע, רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים שבהם מתעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או נושא בעל חשיבות כללית (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986) וראו גם רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009), פסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס)). בענייננו, הבקשה עוסקת בעניינו הפרטי של המבקש ואינה מעוררת סוגיה משפטית כאמור. בהקשר זה, לא מצאתי ממש בטענת המבקש על פיה מעורר ההליך שאלה עקרונית באשר להתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטת ועדת השחרורים. ההלכה בעניין זה ברורה וידועה, ואין מקום לשוב ולבחון אותה.
למעלה מן הצורך, אוסיף כי גם לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. אכן, כפי שקבעתי בעבר, "גדר התערבותו של בית-המשפט בהחלטותיה של ועדת השחרורים, בהיותה רשות מינהלית, מצומצם לביקורת שיפוטית על סבירות ההחלטות ואין בית-המשפט שם את שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעתה של הוועדה" (ראו: רע"ב 3684/06 נאסר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.8.2006)). אלא, שישנם מקרים שבהם ההחלטה של הוועדה היא החלטה בלתי סבירה שאין מנוס אלא מלהתערב בה (ראו החלטתי ברע"ב 5143/12 כחיל נ' ועדת השחרורים בבית הסוהר מעשיהו (19.08.2012)).
בענייננו, שוכנעתי כי צדק בית המשפט לעניינים מנהליים בכך שקבע כי החלטת הוועדה חורגת ממתחם הסבירות. אמנם, כפי שציינתי בעבר, הנחת המוצא לעניין בחינת השחרור המוקדם צריכה להיות כי ההחלטה תינתן רק על בסיס מידע שהצטבר לאחר מתן גזר הדין. זאת, שכן גזר הדין עצמו משקף את עמדת בית המשפט באשר למשקל הראוי שיש לתת לכלל השיקולים הרלבנטיים שהתקיימו טרם נתינתו, לרבות עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו בתקופות מאסר קודמות. בפרשת אבו עסא ציינתי בהקשר זה כי:
"קביעה קטגורית כי עבירות מסוימות מעצם טיבן מקימות חזקת מסוכנות של אסיר, שאינה הולכת ופוחתת ושאותה לא יכול האסיר לסתור בשום שלב של מאסרו היא קביעה לא סבירה, הנוגדת את אחת מתכליותיו המרכזיות של ההליך הפלילי - שיקומו של האסיר. בתוך כך, מובן כי יש הבדל גדול בין המסוכנות של אסירים שהורשעו בעבירות שונות ובנסיבות שונות. אם כן, לטעמי, ראוי שהמסוכנות המגולמת בעצם טיבה של העבירה ונסיבותיה תשמש כנקודת המוצא שעל בסיסה תיבחן תוכנית השיקום של האסיר. על תוכנית השיקום של אסירים להיבנות באופן כזה שתוכל, באם האסיר משתף פעולה ומראה התקדמות, להביאו למצב של מסוכנות מופחתת או אי מסוכנות כלל בשלבים המתקדמים של מאסרו (ובודאי שבעת שחרורו מהכלא)." (רע"ב 5029/11 אבו עסא נ' שירות בתי הסוהר (25.9.2011), וראו גם רע"ב 4938/11 ורטילני נ' שירות בתי הסוהר (6.9.2011))
הנחת מוצא זו צריכה שתהיה הנחת המוצא אף ביחס לאסירים חוזרים. יחד עם זאת, מקום בו עסקינן באסיר חוזר, אשר ניצל לרעה בעבר את תוכניות השיקום בכדי להשתחרר מבית הכלא ולשוב לסורו, ומקום בו העבירות בגינן הורשע הנאשם עבירות חמורות הן, ראוי שהרף בו יהיה על האסיר לעמוד כדי שינוכה שליש מעונשו יהיה גבוה במיוחד. יפים לעניין זה דברי השופטת א' חיות:
"מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא כי במלאכת האיזון בין השיקולים השונים הצריכים לעניין, יש להעניק משקל מיוחד לכך שהמבקש הפר את אמון הוועדה ואת אמון רש"א ושב וביצע עבירות גם לאחר ששוחרר בעבר שחרור על-תנאי שלווה גם הוא בתכנית שיקום ואף ניסה לצאת מן הארץ באמצעות דרכון מזויף. אכן, יש חשיבות לשיקומו של עבריין ואולם השיקול השיקומי איננו שיקול יחידי והוא נבחן במכלול בצד כל השיקולים הרלוונטיים האחרים" (רע"ב 1730/10 תורג'מן נ' היועץ המשפטי לממשלה (29.3.2010)).
מן הכלל אל הפרט - המבקש קיבל בעבר מספר הזדמנויות להשתקם ולחדול מדרכו העבריינית. בשתי הפעמים האחרונות בהן שוחרר, מאסרו קוצר והוא יצא לחופשי בשחרור מוקדם. כפי שעולה מתגובת המשיב, לא רק שהמבקש לא השתקם אלא הוא חזר וביצע עבירות פליליות, בפעם האחרונה בחלוף חודש בלבד מיום שחרורו. אמנם, המבקש נמצא מאחורי סורג ובריח קרוב לעשור ונדמה כי חל בו שינוי חיובי, אך לא שוכנעתי כי, בהתחשב בנסיבות המקרה, עמד המבקש בנטל המוגבר הרובץ לפתחו להוכיח שאינו מסוכן לציבור. אוסיף, כי אני מקווה שהמבקש ישכיל לפעול על פי הצהרותיו בדבר רצונו להשתקם ולנהל אורח חיים נורמטיבי וימשיך ליטול חלק במסגרות הטיפוליות המוצעות לו.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ז' בשבט התשע"ג (18.1.2013).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. הג
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il