1. לפניי שלוש בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ד' קרת-מאיר) אשר ניתנו במסגרת הליך פשיטת רגל המתנהל נגד החייבים דוד ואיזבל בלס. בשלוש הבקשות הוריתי על הגשת תשובות המשיבים, ואף קיימתי דיון מאוחד במעמד כל הצדדים. בתום בחינת טענות המבקשים והמשיבים בכל בקשה ובקשה, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשות כולן להידחות.
רקע כללי
2. דוד ואיזבל בלס (המשיבים 3-2 ברע"א 993/04, המשיבים 4-3 ברע"א 2531/04 והמשיבים 2-1 ברע"א 2992/04) הוכרזו פושטי רגל ביום 14.5.02 (להלן - החייבים). עו"ד יעקב בויאר (הוא המשיב 1 ברע"א 993/04 וברע"א 2531/04 והמשיב 3 ברע"א 2992/04) מונה כנאמן על נכסי החייבים (להלן - הנאמן). תיקי פשיטת הרגל מתנהלים בבית המשפט המחוזי בתל אביב. בתיקים אלה מתבררים מספר הליכים הנוגעים לנכסים שונים שהוברחו, לטענת הנאמן, על ידי החייבים, באמצעות חברות קש ואנשי קש מטעמם. חברות ואנשים אלה, אליבא דנאמן, מחזיקים באותם נכסים או מנהלים אותם עבור החייבים, והכל במטרה להבריחם מנושי החייבים. שלוש הבקשות שלפניי נוגעות לשניים מנכסים אלה: האחד, דירה הממוקמת ברחוב לטריס 3 בתל אביב (להלן - דירת לטריס). השני, דירת מגורי החייבים המצויה בשדרות חן 32 בתל אביב (להלן - דירת שדרות חן).
רע"א 993/04
3. בקשת רשות ערעור המכוונת נגד החלטת בית המשפט המחוזי להותיר על כנו צו מניעה ארעי המונע מהמבקש, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן - הבנק או בנק מרכנתיל) לממש שעבוד הרשום לטובתו על הזכויות בדירת לטריס.
4. ואלו העובדות הצריכות לעניין: ביום 31.7.03 פנה הנאמן בבקשה לבית המשפט המחוזי כי יינתן צו מניעה זמני האוסר לעשות כל דיספוזיציה בדירת לטריס. לטענת הנאמן בבקשתו לצו המניעה, חרף חתימתו של חוזה חכירה בין מינהל מקרקעי ישראל לבין המשיבה 5, דבל השקעות ונכסים מניבים בע"מ (להלן - דבל) לפיו רכשה דבל את הזכויות בדירה, הרי שלמעשה שייכות הזכויות בדירה לחייבים. אליבא דנאמן, חברת דבל, בעלי מניותיה ומנהליה הם "אנשי קש" של החייבים. על כן, כך הטענה, עולה חשד כי לחייבים זיקה ממשית לנכס, המוסווית בכסות קש, היא חברת דבל, המשמשת כאמצעי להברחת נכס זה של החייבים מידי נושיהם. זכויות דבל בדירה משועבדות לטובת בנק מרכנתיל בשעבוד מדרגה ראשונה ללא הגבלת סכום, נוכח העובדה שהבנק מימן את מלוא עלות רכישת הדירה על ידי דבל.
ביום 3.8.03 ניתן צו המניעה המבוקש במעמד צד אחד, המכוון בין היתר נגד הבנק. ביום 26.8.03 הגיש הבנק תגובתו לצו כהוראת בית המשפט המחוזי, ובה ביקש לדחות את בקשת הנאמן ככל שנוגעת היא לבנק. משלא נקבע דיון במעמד הצדדים אף לאחר הגשת התגובה, הגיש הבנק ביום 14.9.03 בקשה לביטול צו המניעה שניתן במעמד צד אחד. בית המשפט המחוזי הורה על המצאת הבקשה לתגובת הנאמן וכונס הנכסים הרשמי, אשר התנגדו לבקשה. ביום 31.12.03 דחה בית המשפט את בקשת הבנק, בקובעו כי אין מקום בשלב זה לבטל את צו המניעה, וכי על הבנק לפעול להעברת מסמכים מסויימים לידי הנאמן. החלטה זו, על שני חלקיה, היא נשוא רע"א 993/04.
5. עיקר טענות הבנק בבית המשפט המחוזי, כמו גם בבקשתו הנוכחית, הן אלו: ראשית, כי בבקשת הנאמן למתן צו מניעה זמני התעלם הוא מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברת דבל, וכי אף אם ייקבע כי השליטה בחברת דבל נתונה לחייבים עצמם, תרופתו של הנאמן היא בתפיסת מניות חברת דבל, ולא בתפיסת נכסי החברה. שנית, כי רק לאחר בדיקה ראויה של חברת דבל, העמיד הוא לרשותה את האשראי לרכישת הדירה, אשראי אשר הובטח ברישום השעבוד על זכויות דבל בדירה. שלישית, כי לא תיתכן טענה בדבר הברחת נכסים, כאשר מדובר בדירה שנרכשה במלואה באמצעות הלוואה שהעמיד הבנק. בבקשתו לפניי מוסיף הבנק כי שגה בית המשפט קמא בנותנו צו מניעה ארעי אשר עומד על כנו עד היום, בלא שהוחלט לבטלו או להשאירו כצו מניעה זמני, ובלא שמונח לפניו הליך עיקרי, שתאריך סיומו יהווה מועד פקיעתו של הצו. בלא הליך עיקרי, כך טוען הבנק, נראה היום כי תוקפו של צו המניעה הזמני למעשה איננו מוגבל. אשר לחיובו בהעברת מסמכים לידי הנאמן טוען הבנק כי את המסמכים הרלוונטיים לזכות הנשייה שלו צירף כבר לבקשתו לביטול הצו בבית המשפט המחוזי. עוד מוסיף הוא כי יימצא מפר את חובת הסודיות שחלה עליו אם יגלה לנאמן מסמכים המתייחסים לחובות לקוחתו דבל.
6. לאחר בחינת מכלול טיעוני הצדדים כפי הצגתם בכתב ובעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת הבנק לרשות ערעור.
7. כבר נפסק, כי אפשר שיינתן צו מניעה זמני נגד צד שלישי שאינו צד ישיר להליך פשיטת רגל המתנהל בין נושה לבין חייב. זאת, כדי להבטיח את הקפאת מצב הזכויות של בעלי הדין, באופן אשר יבטיח את יכולת הזוכה ליהנות מן הסעד אותו ביקש (רע"א 8382/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גלפנד, פ"ד נג(2) 721). יחד עם זאת, אין להותיר סעד זמני על כנו זמן כה רב ללא שתוגש בקשה בעלת אופי של הליך עיקרי בעניינו, במסגרת תיק פשיטת הרגל. מטענות הנאמן למדים אנו כי אי המצאת המסמכים אותם צווה הבנק להעביר לידי הנאמן, מהווה גורם מעכב מרכזי באי הגשת בקשה כאמור. הנאמן אף הצהיר בדיון לפניי שאם הבנק ימציא את המסמכים הנדרשים יוכל הוא (הנאמן) להגיש את הבקשה המתאימה (זו בעלת האופי של הליך עיקרי). לא מצאתי כי הבנק נתן הסבר מספק לסירובו להמציא את המסמכים. על הבנק לפעול כפי שנצטווה ואזי יגיש הנאמן את הבקשה. לאחר שימציא הבנק את המסמכים, יוכל הוא לבקש שנית את ביטול הצו המונע את מימוש השעבוד הרשום לטובתו. על הנאמן יהא להצדיק מחדש עמדתו באשר לצורך במתן צו מניעה זמני ובהותרתו על כנו.
רע"א 993/04 נדחית אם כן, בכפוף לזכות הבנק להגיש מחדש בקשתו, כאמור לעיל.
רע"א 2531/04
8. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לאשר, בהעדר דבל המבקשת, הסדר בין הנאמן לבין המשיב 5 בנוגע לדירת שדרות חן.
9. השתלשלות העניינים באשר לדירת שדרות חן היא זו, בתמצית: החייבת איזבל בלס היא בעלת זכות החכירה הרשומה בדירה זו. משנת 1993 רבצה על הדירה משכנתה לטובת הבנק למסחר בע"מ, ומטעמו מונה כונס נכסים למימוש המשכנתה. משכנתה זו הועברה למשיבה 7, ר.נ.י פרעם אחזקות בע"מ (להלן - פרעם), בשנת 1999 כנגד תשלום החוב לבנק למסחר על ידי פרעם. מטעם האחרונה מונה כונס נכסים חליפי. לכאורה, רכשה דבל את הדירה מאת פרעם, ולטובת דבל נרשמה הערת אזהרה אצל רשם המקרקעין על הדירה, ביום 25.3.02. באותו יום נרשמה גם הערת אזהרה לטובת המשיב 5, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן - בנק לאומי) בגין הלוואה שנתן לדבל. ביום 19.12.02 הגיש הנאמן בקשה לצו מניעה זמני אשר ימנע כל דיספוזיציה בדירת שדרות חן, עקב החשש להברחת נכסים על ידי החייבים. צו המניעה הזמני ניתן ביום 22.12.02, ותוקפו הוארך מעת לעת כדי לאפשר לנאמן ולכונס הנכסים הרשמי (להלן - הכונס הרשמי) להשלים חקירותיהם. ביום 18.3.03, במסגרת אחד הדיונים להארכת תוקף הצו, הורה בית המשפט כי הכספים שהתקבלו מאת בנק לאומי לשם רכישת הדירה יופקדו בקופת הכונס הרשמי בחשבון נאמנות.
10. ביום 3.6.03 עתרה דבל לביטול צו המניעה הזמני. ביום 15.6.03 הגיש הנאמן בקשה לביטול עסקת המכר של הדירה לדבל, וכן בקשה להאריך את תוקף הצו הזמני, תוקף אשר הוגבל עד ליום 18.6.03. ביום 3.11.03 התקיים דיון בבקשת דבל ובבקשת הנאמן להארכת תוקף הצו הזמני. בית המשפט המחוזי הציע כי הכספים שהופקדו בקופת הכונס הרשמי יוחזרו לבנק לאומי, והמשכנתה תבוטל בלי לפגוע בטענות הצדדים. ביום 11.11.03 הודיעה דבל כי היא אינה מסכימה להצעה זו, אך נוכח מועדה הקרב של הבקשה לביטול העסקה, ביקשה דבל למחוק את בקשתה לביטול צו המניעה הזמני, ונתנה הסכמתה להארכתו. הדיון בבקשת הנאמן להארכת צו המניעה הזמני נקבע ליום 26.11.03 בנוכחות בא כוחה של דבל. האחרון לא התייצב לדיון זה.
11. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 26.11.03 הודיעו הנאמן ובא כוחו של בנק לאומי כי הגיעו להסכמה, לפיה, בין היתר, יועברו הכספים מקופת הכונס הרשמי אל הבנק. להסדר כולו ניתן תוקף של החלטה. דבל הגישה בקשה לביטול החלטה זו, בטענה כי ניתנה במעמד צד אחד. בית המשפט דחה בקשתה של דבל לביטול ההחלטה, בקובעו כי המבקשת הייתה מודעת לקיום הדיון ביום 26.11.03, בעניין בקשת הנאמן להארכת צו המניעה הזמני. על כן, כך נקבע, אף אם הודעתה של דבל היוותה מבחינתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותה לדיון, אין לקבל את טענתה כי החלטת בית המשפט ניתנה במעמד צד אחד בדיון אליו לא הוזמנה או לא אמורה הייתה להתייצב. גם לגוף העניין, לאחר בחינת מהות ההסדר שאושר, לא מצא סיבה בית המשפט קמא סיבה לביטול החלטתו. הוחלט, כי אין מקום לטענת דבל כי יש לה זכות מוקנית בכספי ההלוואה, אשר אמורים היו לעבור לידי פרעם תמורת רכישת הדירה. כן נקבע, כי בין הבנק - המלווה ובעל השעבוד בדירה, לבין הנאמן, קיימת מערכת יחסים עצמאית שאיננה תלויה בדבל. עוד סבר בית המשפט, מטעמים שונים שפורטו בהחלטתו, כי אין לקבל את טענתה של דבל - אשר גם לא נתמכה בתצהיר - כי ניזוקה מהעברת הכספים ומההסדר אליו הגיעו הנאמן ובנק לאומי. בית המשפט הוסיף כי פרעם עצמה, אשר אליה אמורים להגיע כספי ההלוואה, הסכימה להסדר האמור. על החלטה זו מבקשת דבל רשות לערער ברע"א 2531/04.
12. עיינתי בטענותיה של דבל כמפורטות בבקשתה ובתשובות הצדדים, והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. אין חולק כי דבל ידעה על קיומו של הדיון ביום 26.11.03, וכי בחרה היא במודע להימנע מלהופיע בו. דבל ראתה את הודעתה בעניין הסכמתה להארכת תוקף הצו הזמני כפטור מהתייצבותה לדיון, בו הייתה משיבה. אין הדבר דומה למצב בו התקבלה החלטה במעמד צד אחד, כאשר הצד הנעדר לא ידע על קיומו של הדיון ולא זומן אליו. במצב דברים כזה, ייתכן שתתעורר לצד הנעדר עילת ביטול. ואולם, כאמור, אין הדבר כן בענייננו. משהחליטה דבל שלא להופיע לדיון, אין לה להלין אלא על עצמה בעניין אישור ההסדר בהעדרה. לא זו אף זו - בדונו בבקשת דבל לביטול ההחלטה, דן בית המשפט המחוזי בטענות דבל לגופן, המכוונות נגד ההסדר שבין הנאמן לבין הבנק. בית המשפט נתן טעמים שונים לדחיית הטענות עצמן, מהם נראה כי אף אם הייתה דבל מעלה טענותיה אלו בשעת הדיון הראשון, לא היו הן מתקבלות, ולא היו מביאות את בית המשפט קמא למסקנה כי אין לאשר את ההסדר. על כן אינני מוצא טעם לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי, מה גם שזו כבר בוצעה, מבלי שנתבקש עיכוב בעניינה.
לאור כל זאת, דוחה אני את בקשת דבל לרשות ערעור ברע"א 2531/04.
רע"א 2992/04