בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא) מיום 6.12.2010, ולה שלושה חלקים: הראשון - דחיית בקשת המבקשים לסילוק תובענת המשיבות 1-2 על הסף מחמת העדר סמכות עניינית. השני - דחיית בקשת המבקשים לביטול צו מניעה שניתן נגדם ביחס למקרקעין העומדים במוקד המחלוקת בין הצדדים. והשלישי - חיובם של המבקשים לשאת בשכר טרחת בא כוח המשיבות 1-2 בסך של 5,000 ש"ח.
וזהו עיקר העובדות והטענות הצריכות לעניין:
1. המשיבות 1-2 (להלן: המשיבות) הן התובעות בהליך המתנהל בבית המשפט קמא ואילו המבקשים והמשיבים 3-4 הם הנתבעים. במוקד תובענתן של המשיבות עומדת חלקת מקרקעין הנמצאת בשכונת בית חנינא שבמזרח ירושלים ואשר רשומה בלוח הזכויות המתנהל אצל פקיד ההסדר בירושלים כחלקה 266, גוש 30604 (להלן: המקרקעין). על-פי הנטען בכתב התביעה, זכויות הבעלות במקרקעין הנ"ל רשומות בחלקים שווים על שמם של שני אחים - אלכסנדר ניקולא חנניה (להלן: אלכסנדר) וגורג' ניקולא חנניה (להלן: ג'ורג'), וזאת עוד מימי השלטון הירדני. המשיבות הוסיפו וטענו כי המשיבה 1 היא אלמנתו של אלכסנדר והיורשת היחידה של עזבונו וכי המשיבה 2 הינה אלמנתו של ג'ורג' והיורשת היחידה של עזבונו. בסמוך להגשת התביעה נודע למשיבות כי המבקש 2 והמשיב 4 פלשו למקרקעין והחלו לבצע בהם עבודות שונות, לרבות עבודות חפירה ומדידה. בהמשך לדברים אלו הוברר למשיבות כי המבקשים והמשיבים 3 ו-4 טוענים לזכויות בעלות במקרקעין. אלא, שלגישת המשיבות, בעליהן המנוחים והן עצמן מעולם לא ביצעו כל עסקה במקרקעין. לפיכך עתרו המשיבות למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו הן הבעלים החוקיים של המקרקעין בחלקים שווים ואילו למבקשים ולמשיבים 3 ו- 4 או מי מהם אין ולא היו מעולם כל זכויות קניין במקרקעין. כן עתרו המשיבות במסגרת התביעה למתן צו מניעה אשר יאסור על המבקשים, המשיבים 3-4 או מי מטעמם לבצע כל דיספוזיציה במקרקעין.
להשלמת התמונה יצוין כי טרם הגשת התביעה פנו המשיבות לבית משפט קמא בבקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד שיאסור על המבקש 2 לבצע כל דיספוזיציה במקרקעין. בית המשפט נעתר לבקשה ביום 12.5.2010, ובהמשך הוארך תוקף הצו מפעם לפעם וזאת בהסכמת המבקש 2. ביום 1.7.2010, לבקשת המשיבות ובהסכמת הצדדים, הוחל צו המניעה הזמני אף על המבקש 1 ועל המשיבים 3-4.
ביני לביני הוחלף ייצוגם של המבקשים, וביום 27.10.2010 פנה בא כוחם החדש (הוא בא כוחם הנוכחי) לבית משפט קמא בבקשה להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית. זאת בהתבסס על הטענה, כי הואיל ואין חולק כי המקרקעין שבמחלוקת מצויים בהליכי הסדר, הרי שבהתאם לסעיף 7 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה), המשיבות לא היו רשאיות להגיש את תובענתן לבית המשפט המחוזי והוא נעדר סמכות לדון בה. כן התבקש בית המשפט להורות על ביטול צו המניעה שניתן בשל טענות המבקשים לפגמים שנפלו בהליכי מתן הצו כמו גם לכשלים בייצוג שניתן למבקשים על-ידי בא כוחם הקודם בהליכים אלו. ביום 28.10.2010 דחה בית המשפט את הבקשה מן הטעם שזו לא נתמכה בתצהיר, ועוד ציין כי הצו ניתן בהסכמה ובעת שהמבקשים היו מיוצגים. נוכח החלטה זו שבו המבקשים ופנו לבית המשפט בבקשה נוספת לסילוק התובענה על הסף ולביטול צו המניעה שניתן נגדם (כאשר במסגרת בקשת רשות הערעור דנן, טוענים המבקשים כי לתמיכה בבקשה זו צירפו תצהיר מטעם המבקש 1).
2. ביום 6.12.2010 דחה בית המשפט (כב' השופט י' שפירא) את בקשת המבקשים על כל חלקיה. קביעתו של בית משפט קמא לפיה יש לדחות את בקשת הסילוק על הסף, נסמכה על שני אדנים מרכזיים. האחד הוא פסק-דינו של בית משפט זה בע"א 10559/08 שרים נ' עזבון המנוח אחמד עזאת אחמד בזבזת עויידה אלחוסייני (לא פורסם, 4.5.2010) (להלן: עניין שרים). מדובר בערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' רביד) מיום 3.7.2008, אשר דחה את תובענת המערערים על הסף בהסתמך על הוראת סעיף 7 לפקודה. בפסק-הדין בערעור הורה בית משפט זה, בהסכמת הצדדים, על ביטול פסק-דינו של בית המשפט המחוזי והחזרת הדיון אליו על מנת שידון במחלוקת הקניינית שבין הצדדים. האדן השני עליו נסמך בית משפט קמא בענייננו הוא עמדתו של פקיד ההסדר בעניין שרים הנ"ל, במסגרתה עמד פקיד ההסדר על הקושי הממשי הקיים בהשלמת הליכי ההסדר במזרח ירושלים, המתנהלים מזה כ-40 שנים. זאת, בין היתר, נוכח חסרונם של מסמכים שהוגשו לפקיד ההסדר הירדני. בנסיבות אלו טען פקיד ההסדר כי בהינתן המצב השורר במזרח ירושלים, תכליתו של סעיף 7 לפקודה אינה מתקיימת מקום שבו מדובר בנכסים שהליכי ההסדר בהם הוקפאו וכל עוד מצב זה ממשיך להתקיים מושהית הוראתו של סעיף 7 הנ"ל. כפועל יוצא מכך, סבר פקיד ההסדר כי מקום שבו קיים סכסוך קנייני בין שני צדדים ביחס לזכויות במקרקעין בהם מוקפאים הליכי ההסדר כאמור, רשאי יהיה בית המשפט המחוזי להכריע בתובענות קנייניות. אולם, הכרעתו לא תביא לסיום הליך ההסדר והיא תתויק אצל פקיד ההסדר ותבוא לידי ביטוי ברישומיו ביחס לטענות הזכות של הצדדים לאותו ההליך הספציפי ולגביו בלבד. בית משפט קמא נתן אמנם דעתו לעובדה כי פסק-הדין בעניין שרים ניתן בהסכמת הצדדים, אך לא ראה בכך טעם לשנות ממסקנתו לפיה יש לדחות את בקשת המבקשים לסילוקה של התביעה על הסף, שכן מצא לנכון לאמץ את עמדתו של פקיד ההסדר בעניין שרים, כמפורט לעיל. עוד קבע בית משפט קמא כי ניסיונם של המבקשים להסתמך על פסק-הדין שניתן בע"א 574/81 אלריאטי נ' ביטחה מושב עובדים להתיישנות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד לט(2) 181, 185 (1985) (להלן: עניין אלריאטי) אין בו כדי להועיל, שכן 25 השנים שחלפו מאז שניתן פסק-הדין בעניין אלריאטי מהווים טעם לאימוץ עמדתו של פקיד ההסדר ושל בית משפט זה בעניין שרים. אשר לסוגיית צו המניעה - בית משפט קמא דחה את בקשת המבקשים לביטולו, בקובעו כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר. בית המשפט אף חייב את המבקשים בתשלום שכר טרחת עורך דינן של המשיבות בסך של 5,000 ש"ח.
3. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. לטענת המבקשים, החלטתו של בית משפט קמא ביחס לסוגיית הסמכות העניינית סותרת הלכות קודמות שיצאו תחת ידיו של בית משפט זה ויוצרת, הלכה למעשה, הלכה חדשה המרוקנת מתוכן את הוראת סעיף 7 לפקודה. כן נטען כי סטייתו של בית משפט קמא מן ההלכה שנקבעה בעניין אלריאטי מהווה חריגה מסמכות. המבקשים מוסיפים וטוענים כי לא היה מקום להסתמך על פסק-הדין בעניין שרים שנסיבותיו שונות לחלוטין מן הנסיבות בענייננו. אשר לצו המניעה הזמני טוענים המבקשים כי יש להורות על ביטולו נוכח הפגמים שנפלו בהליכי מתן הצו, בין היתר משום שהצו ניתן מבלי שהמשיבות חויבו במתן ערובה או עירבון להבטחת נזקיהם האפשריים של המבקשים; הבקשה למתן הצו הוגשה טרם הגשת התביעה העיקרית אך התביעה העיקרית לא הוגשה בתוך 7 ימים מיום מתן הצו כדרישת תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות); התובענה עצמה הוגשה בחוסר סמכות נוכח הוראת סעיף 7 לפקודה וממילא לא עמדה לבית המשפט הסמכות ליתן את צו המניעה הזמני; והמבקשים לא זכו לייצוג הולם על-ידי בא כוחם הקודם בהליכים הנוגעים לצו המניעה הזמני. לבסוף טוענים המבקשים כי לא היה מקום לחייבם לשאת בשכר טרחת עורך דינן של המשיבות, לא כל שכן בשיעור כה גבוה, וזאת נוכח אי הבהירות ביחס למצב המשפטי בשאלת הסמכות העניינית שהצדיקה את הגשת בקשת הסילוק על הסף.
4. המשיבות, מצידן, סבורות כי דין הבקשה להידחות. ראשית טוענות המשיבות כי מדובר בהחלטת ביניים המורה על המשך ניהול ההליך בפני הערכאה הדיונית ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות מסוג זה, משום שהדרך פתוחה בפני המבקשים לשוב ולהשיג על ההחלטה במסגרת ערעור על פסק-הדין הסופי, ככל שיהיה בכך צורך. אף לגופו של עניין סבורות המשיבות כי החלטתו של בית משפט קמא בדין יסודה וזאת מן הטעמים המנויים בה. המשיבות מדגישות כי אין בהחלטה זו כדי ליצור הלכה חדשה, ומדובר ביישום של פסק-הדין שניתן בעניין שרים. עוד טוענות המשיבות כי הבקשה לסילוק התובענה על הסף נגועה בשיהוי שכן היא הוגשה בשלב שבו התיק כבר נקבע לשמיעת ראיות ולאחר שכבר התקיימו בו דיונים בנוגע לצו המניעה הזמני. לבסוף מדגישות המשיבות כי לסעד ההצהרתי אותו ביקשו בכתב התביעה שני ראשים: הראשון - הצהרה לפיה המבקשות והן בלבד הינן הבעלים החוקיים, בחלקים שווים, של חלקת המקרקעין. השני - כי למבקשים ולמשיבים 3 ו - 4 או מי מהם מעולם לא היו כל זכויות קניין בחלקה, שכן המסמכים עליהם הם מבססים את טענתם לבעלות הינם מזויפים. הואיל וחלקו השני של הסעד ההצהרתי אינו עוסק בזכויות במקרקעין הניתנות לרישום, ממילא אין הוראת סעיף 7 לפקודה חלה עליו ולכל היותר היא חלה על חלקו הראשון של הסעד המבוקש.
5. סוגיית סמכותו העניינית של בית משפט קמא לדון בתובענה שהגישו המשיבות בהינתן הוראת סעיף 7 לפקודה ראוי לה כי תתברר בפני הרכב וכך אני מורה. לעומת זאת, יתר חלקיה של בקשת רשות הערעור דינם להידחות. אשר לסוגיית החיוב בתשלום שכר טרחת עורך דין - הוראת סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט- 2009 קובעת במפורש כי לא תינתן רשות ערעור ביחס להחלטה בדבר הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם, למעט אם המדובר בהחלטה אשר ניתנה לאחר מתן פסק-הדין ואינה נבלעת בו. כמו כן לא מצאתי מקום להיזקק להשגות שמעלים המבקשים ביחס לתוקפו של צו המניעה הזמני שניתן נגדם, מן הטעם שמדובר בצו שניתן בהסכמת המבקשים, בהיותם מיוצגים. המבקשים טוענים אומנם לכשלים שנפלו בייצוגם במסגרת ההליכים הנוגעים לצו המניעה הזמני, אך נראה כי טענות אלו אין בהן כדי לאיין את הסכמת המבקשים לצו שניתן ומכל מקום, לא עלה בידי המבקשים להניח תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בטענתם בדבר הכשלים הנטענים בייצוג.
סיכומם של דברים - בקשת רשות הערעור תיקבע לדיון בפני הרכב בסוגיית הסמכות העניינית, ויתר הטענות שהועלו בבקשת רשות הערעור נדחות.
ניתנה היום, כ' בשבט תשע"א (25.1.2011).