1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 22.11.2012 של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 33327-05-12), בגדרו התקבל ערעורו של המשיב 1, אחיטוב מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: המושב), ונפסק שעל המבקשת, רשות הניקוז שרון (להלן: רשות הניקוז) ועל המשיבה 4, מועצה האזורית עמק חפר (להלן: המועצה האזורית) הוטלו חבויות בשיעור של 7.5% כל אחת מסך הנזק שנגרם למשיב 2, תושב המושב (להלן: סולימאני), בשל הצפה של מי נגר שאירעה ביום 19.11.2007 וגרמה לפגיעה בחממת העגבניות שלו.
רקע והליכים
2. ביום 19.7.2011, לאחר שעות של גשם שוטף שירד באזור המושב, הציפו מי נגר את שטח החממה לגידול עגבניות שבבעלות סולימאני, וגרמו נזק לגידוליו. בשל כך הגיש סולימאני תביעה בנזיקין נגד המושב, ובה טען כי מקורה של ההצפה היה בטיפול לקוי בתשתיות הניקוז שבשטח המושב. המושב טען מנגד, כי לסולימאני כלל לא נגרם נזק וכי מכל מקום ההצפה אירעה כתוצאה מרשלנותו-שלו, לאחר שהזניח את תעלת הניקוז שבחלקתו. עוד נטען, כי החממה הוקמה ללא היתר כנדרש כשמיקומה הוא בנתיב אגן ניקוז המועד להצפה. בנוסף נטען, כי הבעיה לא הייתה מקומית כי אם אזורית, ובהתאם לכך שלח המושב הודעות צד ג' לרשות הניקוז וליתר המשיבים בבקשה זו: משרד החקלאות, המועצה האזורית, הועדה המקומית לתכנון ובניה עמק חפר ואביו של סולימאני, וטען כי הם האחראים לנזקו של סולימאני, ככל שנגרם לו נזק כלשהו.
3. בית משפט השלום (כב' השופט א' קפלן) קיבל את התביעה וחייב את המושב במלוא נזקו של סולימאני, בסך של 514,148 ש"ח. נקבע, על בסיס חוות דעת מומחה מטעם סולימאני, כי הגורם להצפת מי הנגר היה "גשר אירי" - גשר שבתעלת הגבול המצויה בין שטחי המושב לבין פרדסי "חוסכי זיתא" שממערב להם - שהטיפול בו היה באחריותו הבלעדית של המושב. כמו כן, נקבע כי אין לייחס לסולימאני או לאביו אשם תורם, שכן הטיפול בגשר היה, כאמור, באחריותו של המושב; כי לא הוכח שהמקום היה מועד להצפות, וכי בניית החממה במקום זה נעשתה באישור המושב (הגם שהדבר נעשה ללא היתר כדין) שלא דאג לסייג את הסכמתו לבניית החממה בויתור על נזק אפשרי. באשר לגורמי ההצפה, הדגיש בית משפט השלום כי מדובר "בתיעול וניקוז פנימיים במושב, שאינם באחריות גורמים ארציים, ואף לא באחריות המועצה האיזורית, אלא באחריות המושב, שמבצע, או אמור לבצע, טיפול בניקוז והתיעול שבתחומו ולהתחשבן עם המועצה המקומית".
4. המושב הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, כשטענתו המרכזית הייתה כי לא היה מקום להטיל את מלוא האחריות רק עליו, ונכון היה לחייב גם את הצדדים השלישיים, בגין אחריותם לאירוע ההצפה ולבעיות ההצפה החוזרות ונישנות במושב מזה שנים, וגם את סולימאני ואת אביו, אשר בנו את החממה ללא היתר ובמקום שיש בו סיכון להצפות. בית משפט קמא פסק כי יש להכיר באשם תורם מצידו של סולימאני ואביו בשיעור של 15% מהנזק וכן להטיל אחריות על המועצה האזורית ועל רשות הניקוז בשיעור של 7.5% מהנזק, כל אחת. כיוון שהבקשה דנא מתמקדת אך בעניין אחריותה של רשות הניקוז, יוצג אפוא פסק דינו של בית משפט קמא בחלקים הנוגעים לרשות הניקוז בלבד.
בית משפט קמא, על דעת כלל חברי המותב, פסק כי נוסף למושב, גם רשות הניקוז אחראית לנזקו של סולימאני. כב' סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג, אשר כתבה את חוות הדעת העיקרית, הדגישה כי פעולותיה של רשות הניקוז, שהיו בעיקרן בדיקות שונות ומשלוח מכתבים, לא הספיקו בנסיבות העניין, וכי היה על רשות הניקוז להפעיל את הסמכויות השונות הנתונות לה מכוח החוק. הודגש, כי בשנת 2004, שלוש שנים לפני אירוע ההצפה, הוצג פתרון תכנוני כללי לחלק משטחי המושב וכן כי בשנת 2008, לאחר שהתקבל אישור תקציבי ליישום הפתרון, עמד משרד החקלאות על הצורך בשיתוף, בין היתר, של רשות הניקוז שתטפל במוצאים (חיבורים לתעלות האזוריות) וברשת התעלות הפנימיות במושב. כמו כן, הוטעם כי במכתב מיום 24.11.2004 פנה ועד המושב לרשות הניקוז על-מנת שזו תתקן כשל במוצא מזרחי שבאחריותה על-ידי הוספת מעביר מים. בשל כך, פסקה סגנית הנשיאה, יש לחייב את רשות הניקוז בשיעור של 7.5% מנזקו של סולימאני. כב' השופט י' כהן הצטרף לתוצאה אליה הגיעה סגנית הנשיאה, והוסיף כי בין תפקידיה של רשות הניקוז, כאמור בסעיף 12 לחוק הניקוז וההגנה מפני שטפונות, תשי"ח-1957 (להלן: חוק הניקוז), לדאוג לתחזוקה התקינה של התחום שנקבע לרשות בצו המקים אותה, הוא צו הניקוז וההגנה מפני שטפונות (הקמת רשויות ניקוז), תש"ך-1960 (להלן: הצו המקים), ועליו היא אחראית. נקבע, כי תעלת הניקוז, שנחסמה על-ידי הגשר האירי והפריעה לניקוז הסדיר בתחומי המושב, היא למעשה חלק מ"מפעל ניקוז" (כמשמעו בחוק הניקוז) בתחום המושב, שנמצא בתחומי המועצה האזורית, ומכאן שהוא מצוי בתחום הגיאוגרפי עליו אחראית רשות הניקוז. הודגש, כי רשות הניקוז ידעה שקיימת בעיה אזורית ולצורך כך אף הוכנו תכניות ניקוז שלא יצאו אל הפועל, וכן, באופן קונקרטי, כי היה על רשות הניקוז לגלות מבעוד מועד כי הגשר האירי חוסם את תעלת הניקוז ולדאוג לתחזוקתה התקינה. כב' השופט ר' שפירא הצטרף אף הוא לתוצאה לפיה על רשות הניקוז חלה אחריות לנזקו של סולימאני. עם זאת, סבר כי יש להטיל עליה אחריות בשיעור של 15% מהנזק, וכי אין להטיל כל אחריות על המועצה האזורית (כאמור, סגנית הנשיאה וסרקרוג והשופט כהן היו בדעה כי יש לחייב גם את המועצה האזורית בשיעור של 7.5% מן הנזק). לעניין אחריותה של רשות הניקוז, פסק השופט שפירא כי תפקידה של רשות הניקוז הוא להסדיר את הניקוז בתחום שנקבע לה בצו המקים. הודגש, כי סמכויותיה של רשות הניקוז חולשות על הרשויות המוניציפאליות שבתחום פעולתה, וכי על אף האוטונומיה המוקנית למועצה האזורית ולישוב המקומי, על רשות הניקוז, כבעלת המומחיות והמקצועיות בנושא הניקוז, להתערב גם בתוך מרחב אוטונומי זה ולהסדיר בו את הניקוז.
על יסוד האמור לעיל, חויבה רשות הניקוז לפצות את סולימאני בסכום של 38,561 ש"ח. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.
הבקשה
5. טענתה המרכזית של רשות הניקוז היא, כי נוכח קביעתו העובדתית של בית משפט השלום, לפיה הגורם להצפת החממה היה מערכת הניקוז המקומית, מן ההכרח היה להטיל את מלוא האחריות לנזקים על המושב. זאת, כך על פי הנטען, בשל חלוקת הסמכויות שבין רשות הניקוז לבין הרשויות המקומיות בעניין הטיפול במערכות ניקוז, שאלה שטרם נידונה בפסיקתו של בית משפט זה. לטענת רשות הניקוז, אחריותה-שלה משתרעת על תוואי ניקוז ראשיים בלבד, שהם בעיקר נחלים ראשיים ותעלות ניקוז אזוריות, ואילו הטיפול בעורקי ניקוז מקומיים, המצויים בתחומה של רשות מקומית, מסור, ככלל, לאותה רשות מקומית (או למועצה האזורית שאותה רשות נמצאת בתחומה) ואין רשות הניקוז אחראית לטיפול בהם. נטען, כי סעיף 9 לחוק הניקוז מחריג מתחולתו של החוק, המגדיר את סמכויותיה של רשות הניקוז, עורקים שהותקנו או סודרו במיוחד על-ידי עירייה או מועצה מקומית בתחומה לשם ניקוז מי גשמים; וכי מכל מקום, למועצה האזורית מוקנות סמכויות ספציפיות לטפל בענייני הניקוז שבתחומה, בהתאם לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958 ולהוראות חוק עזר לעמק חפר (ניקוז), תשי"ז-1956. עוד נטען, כי מזה שנים רבות קיימת מדיניות, אשר קיבלה גושפנקא חוקית בנוהל עבודה אגפי מחודש דצמבר 1978 מטעם האגף לשימור קרקע וניקוז (להלן: נוהל העבודה), לפיה רשויות הניקוז לא מטפלות באגני ניקוז שגודלם קטן מ-1000 דונם, ובמקרים אחדים אף 3000 דונם. נטען, כי אגן הניקוז במקרה דנא מצוי בתחומי המושב וגודלו כ-315 דונם, ועל כן אין הטיפול בו מסור לרשות הניקוז. לטענת רשות הניקוז, הנחל הקרוב ביותר למושב עליו היא אחראית הוא נחל יצחק, המרוחק כ-800-700 מטרים מהמושב, ובהיעדר כל טענה בגין בעיית ניקוז בנחל זה או בדרכי הגישה אליו, לא היה מקום להטיל עליה אחריות כלשהי להצפת החממה. טענות נוספות אותן מעלה רשות הניקוז נוגעות לקשר הסיבתי, שלטענתה לא הוכח, בין בעיית הניקוז האזורי לבעיית הניקוז המקומי, להתערבותו של בית משפט קמא בממצאי עובדה ולטעויות עובדתיות שנפלו בנימוקיו, ולחלופין, לאחריותו של משרד החקלאות (אם ייקבע כי רשות הניקוז אחראית, בניגוד לעמדתה).
דיון והכרעה
6. לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה ובפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה שהשלכותיה חורגות מן העניין שיש לצדדים הישירים להליך בהכרעה במחלוקת שביניהם (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). סבורני, כי במקרה דנא לא עלה בידיה של רשות הניקוז להראות כי אכן בעניין הנדון מתעוררת שאלה כאמור.
7. תחילה ייאמר, כי הכרעתו של בית משפט קמא התבססה, כעולה מחוות דעתה של סגנית הנשיאה, על נסיבות המקרה הקונקרטי, ובראשן על מעורבותה של רשות הניקוז בתכנית הסדרה למערכת הניקוז המקומית. לפיכך, איני סבור כי יש להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא ואיני רואה להידרש בפירוט לטענות השונות שמעלה רשות הניקוז בעניין זה. אציין אך, כי גם אם נפלו טעויות מסוימות בנימוקיו של בית משפט קמא, כטענת רשות הניקוז, אין הדבר כשלעצמו מעלה שאלה כללית שמצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". מבחינה זו, ניתן לייחד את האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לנסיבות המקרה הקונקרטי בו הוא דן ואין לראות בו הסדר נורמטיבי ממצה למערכת היחסים שבין רשות ניקוז לבין השלטון המקומי. בגדרן של נסיבות אלה, גם לא שוכנעתי כי נגרם לרשות הניקוז עיוות דין.
8. גם לגופו של עניין, ומעבר לדרוש, לא שוכנעתי כי נפלה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי טעות שתצדיק התערבותו של בית משפט זה ב"גלגול שלישי". כפי שפורט לעיל, טענתה המרכזית של רשות הניקוז היא, כי אין היא אחראית על טיפול בעורקי ניקוז מקומיים, אלא אך בעורקים ראשיים-אזוריים. ואולם, טענה זו נטענה מבלי שנתמכה בבסיס חוקי מתאים. יתרה מכך, נראה לכאורה (שכן הדברים נאמרים מעבר לדרוש) כי הוראות חוק הניקוז מצביעות על מסקנה הפוכה. סעיף 9 לחוק הניקוז, בו נתלית רשות הניקוז, מבחין אמנם בין עורקים "שהותקנו או סודרו במיוחד על ידי עיריה או מועצה מקומית בתחומה לשם ניקוז מי גשמים" לבין עורקים אחרים, אך הבחנה זו נעשית לצורך תחולתו של הפרק בו מצוי הסעיף, דהיינו הפרק השני לחוק הניקוז, שכותרתו "פיקוח על עורקים". עיון בסעיפי החוק שבפרק זה מגלה, כי הוא עוסק בפיקוח על בנייה בעורק או על הטייתו שלא ברשות מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב, ולא בהסדרתם של עורקי ניקוז על-ידי רשויות הניקוז. לעומת זאת, סעיף 12 לחוק הניקוז, שכותרתו "תפקידי רשות הניקוז", קובע במפורש כי תפקידי רשות הניקוז הם "לדאוג לניקוזו הסדיר של התחום שנקבע לה בצו המקים", ואין הוא מחריג מגדרי תחום זה עורקים מקומיים. עיון בצו המקים מגלה, כי אף בו לא נזכרת החרגה כלשהי של עורקים מקומיים. זאת ועוד, עיון ביתר סעיפי החוק מגלה כי רשות הניקוז אחראית על שטחים הכלולים בשטחי השיפוט של רשויות מקומיות וכי ניתן לכך ביטוי בעניינים שונים. כך למשל, סעיף 11(ב) לחוק הניקוז, שעוסק בהקמתה של רשות הניקוז, קובע כי רשות ניקוז לא תוקם אלא אם הסכימו לכך רוב הרשויות המקומיות שבתחום שיפוטן נמצא רוב השטח שעומד להיכלל בתחום של רשות הניקוז, וסעיף 11(ג) לחוק הנ"ל, שעוסק בהרכבה של רשות הניקוז, קובע כי רוב חברי רשות הניקוז יהיו נציגים של הרשויות המקומיות שבתחום רשות הניקוז.
נוסף על האמור, סעיף 10 לחוק הניקוז מגדיר את סמכותו של שר החקלאות להכריז על שטח מסוים כעל אזור ניקוז, וכך אכן נעשה באכרזת הניקוז וההגנה מפני שטפונות (אזורי ניקוז), התשנ"ו-1996 (להלן: אכרזת הניקוז), שם פורטו אחד עשר אזורי ניקוז לפי גושי מקרקעין ומימדי השטח. רשות הניקוז לא טענה, וממילא לא הציגה כל נתון רלוונטי, כי גוש המקרקעין הכולל את תעלת הניקוז המקומית שנחסמה אינו כלול באכרזת הניקוז.
זאת ועוד, אף הסתמכותה של רשות הניקוז על נוהל העבודה לא יכולה להועיל לה בנסיבות העניין, שכן ההבחנה הנזכרת בו בין "ניקוז חקלאי" לבין "ניקוז אזורי" נחזית כרלוונטית לעניין תכניות הטיפול שקובע הנוהל ולאו דווקא לעניין הטיפול הכללי, שאיננו אך באמצעות "תכנית לטיפול", בעורקי ניקוז מסוימים. בהקשר הזה יצוין, כי נוהל העבודה לא צורף במלואו לבקשה (אלא אך הקטע ממנו שצורף כנספח לחוות דעת המומחה מטעם סולימאני), ועל כן לא ניתן לקבוע, מעבר לאמור ועל-בסיס הקטע שצורף, כי הבחנה כמו זו שמנסה רשות הניקוז לשרטט אכן קיימת בנוהל.
9. הנה כי כן, עיון בחוק הניקוז ובצו המקים מגלה כי, בניגוד לטענתה של רשות הניקוז, לא קיימת כל החרגה כללית של עורקים מקומיים מתחומי אחריותה. כפי שצוין, רשות הניקוז אף לא הוכיחה כי תעלת הניקוז המקומית מושא תיק זה, לא כלולה באזור הניקוז הרלוונטי בהתאם לאכרזת הניקוז. נמצא אפוא כי רשות הניקוז לא עמדה בנטל הראשוני הרובץ לפתחה, ולא עלה בידיה להראות כי תעלת הניקוז המקומית הנ"ל לא כלולה בתחום אחריותה. בהקשר זה יפים דבריה של השופטת א' חיות בע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25.5.2006), אשר נאמרו אמנם כתשובה לטענת המערערת שם, רשות הניקוז קישון שהייתה חליפתה של רשות הניקוז עמק זבולון, לפיה נחל הקישון הוא "נחל ארצי" ולכן אין הוא כלול בתחומי אחריותה, אך הם רלוונטיים אף לענייננו אנו:
"רשות הניקוז עמק זבולון הופקדה על הסדרת אזור ניקוז מס' 6 ואין חולק כי מבחינה גיאוגרפית מצוי מורד נחל הקישון בתחומי אותו אזור. עיון באכרזת אזורי ניקוז מ-1959 מלמד כי תיחומו של אזור הניקוז מס' 6 - כמו גם תיחומם של יתר אזורי הניקוז שנכללו באותה אכרזה - נעשה על פי גושי הרישום של הקרקע, דהיינו על בסיס טריטוריאלי ואין זכר באותה אכרזה להחרגה כלשהי של מורד נחל הקישון מתחומי אזור הניקוז. הצו שעל פיו הוקמה רשות הניקוז עמק זבולון בשנת 1960, לפיו נמסר אזור הניקוז מס' 6 לאחריותה, אף הוא אין בו דבר וחצי דבר המלמד על החרגת מורד נחל הקישון מתחומי אחריותה של רשות זו. לפיכך, הנטל הוא על רשות הניקוז עמק זבולון להראות כי למרות האמור באכרזה ובצו, הוצא בפועל מורד נחל הקישון מתחומי אזור הניקוז שעליו הופקדה. בנטל זה לא עמדה הרשות ... ".
10. סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ה בשבט התשע"ג (5.2.2013).